המורה לתנ"ך מטריד אותי או שהבעיה בי?

אני כותבת את זה עם הרגשה מגעילה כי בדיוק ראיתי אותו.
זה פשוט שנמאס לי לשמור לעצמי אבל אני גם לא רוצה לספר, כי בטח יגידו שאני מגזימה.
בשנה שעברה הגיע ללמד אותנו מורה חדש לתנ״ך. הוא בשנות הארבעים לחייו, ומהרגע הראשון לא אהבתי אותו. אפשר לומר אפילו הרגשתי רתיעה ממנו. הוא תמיד מחייך את החיוך המוגזם והמזוייף שלו. תמיד קרוב מידי. תמיד בקול דוחה שנשמע כאילו כופה את עצמו. כל פעם שראיתי אותו הוא נתן לי כמו תשומת לב מיוחדת. לא עשיתי משהו שאמור לגרום לו להתנהג ככה.. או שאולי כן? אם כן אז אני לא יודעת מה עשיתי.
תמיד הוא ניגש לדבר איתי כשראה אותי. תמיד כשדיבר הוא אמר דברים שלא היו במקום. בלקסיקון שלו יש גם ״חתיכה״ ״יפהפייה״ ״מאמי״.
הוא לא התנהג כמו מורה. הרגשתי מגעיל כל פעם שהוא עמד לידי. תמיד כשדיבר איתי קפאתי במקום, כי הוט תמיד עומד קרוב מידי אלי. לא נוגע בי, אבל כמו רוכן לכיווני כדי לוודא שאשאר שם.
שנה שעברה הוא נכנס לכיתה פעם כדי לבדוק משהו, וזה היה באמצע מבחן בלשון.
הוא ניגש דווקא אל השולחן שלי. רכן מעליו והתקרב ממש ממש עד האוזן שלי ולחש בקול המגעיל שלו: ״הכל בסדר?״
הנהנתי.
המורה ללשון הסתכלה עלי, ונדמה היה לי שהבינה אותי. אבל היא לא אמרה כלום כשקמתי באמצע ההבחנה מיד כשהוא הלך ועזבתי את הכיתה.
השנה הוא כבר לא מלמד אותי, אבל הוא ממשיך באותה התנהגות כל פעם שרואה אותי במסדרון או בבית הספר.
מתקרב יותר מידי, מדבר בטון המגעיל הזה, ואני מרגישה דחיה. רק בא לי לברוח משם.
לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות עד לפני כמה ימים.
המורה ראה אותי בבוקר בכניסה לבית הספר.
ניסיתי להתחמק ממנו וללכת מסביב, אבל הוא הסתובב לעברי, עצר במקומו חייך והמתין שאגיע. הוא עצר אותי ושאל:״איך היה בחול״( בדיוק חזרתי מטיול בארצות הברית)..
״היה יפה״ , עניתי.
הוא צעד כמה צעדים לעברי, התקרב עוד ועוד. רק רציתי לברוח משם.
כמה קרוב צריך אדם לעמוד מול אדם אחר כדי לאחוז בשרשרת קצרה שעונד על צווארו? ככה קרוב הוא עמד אלי. ראיתי איך הוא מודד אותי בעיניו מכף רגל ועד ראש.
לפתע אחז בשרשרת שענדתי באותו יום. כדי לאחוז בה היה צריך לקרב את ידו מספיק והרגשתי איך היא עוברת לי על הצוואר, נוגעת בי. עברה בי צמרמורת והרגשת גועל כזאת שבחיים לא היתה לי.
הוא פשוט עמד שם, במשך שתיים או שלוש דקות, מחזיק בשרשרת שלי ומדבר. לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר, הייתי המומה. התנערתי, הלכתי כמה צעדים אחורה, ומיהרתי לכיתה. ״שיהיה לך יום טוב״ הוא עמד של וחייך.
חשוב לי להבהיר שאיחרתי באותו בוקר, ככה שבכניסה לבית הספר לא היה אף אחד מלבדו, שבדיוק יצא מאחת הכיתות.
היום כשבאתי לכיתה, הראתה לי חברה צילום של המסך של אותו המורה. מסתבר שאחד התלמידים מהכיתה שלו ביקש את הפלאפון לשיחה, והציץ בהסטוריית החיפוש באינטרנט שלו. אני יודעת שזו חדירה נוראית לפרטיות ושזה אסור ולא בסדר, אבל אני מקווה שתבינו כשאני אגיד עד כמה נגעלתי כשראיתי בהסטוריית החיפוש בצילום:״תלמידה בלונדינית לוהטת״ ועוד שלל כותרות מרהיבות של סרטונים.
כך או כך, אני נגעלת ממנו ומרגישה נורא כל פעם שהוא לידי.
אני לא יכולה ככה יותר. אבל אני לא הטיפוס הנפתח בפני אחרים, גם לא בפני ההורים שלי. אז אני לא ממהרת לספר לאף אחד , למרות שאני ממש רוצה. ואני לא יודעת מה לעשות. לחכות שמשהו גרוע יותר יקרה? לספר? אני באמת לא יודעת.