אני בודדה ומדוכאת, למה כולם עוזבים אותי?

אני מרגישה שאלוהים מתנכל אליי כל החיים שלי נולדתי למשפחה שהרסה לי את החיים אבא שלי אנס אותי אמא שלי שנאה אותי ושניהם הרביצו לי כל הילדות שלי הרגשתי הברווזון המכוער תמיד התנכלו עליי וכל הדברים הרעים קראו רק לי האחים שלי לא חוו את כל זה אליהם ההורים שלי היו טובים רק בי הם היו מתעללים כשגדלתי קיבלתי אומץ והתלוננתי במשטרה כדי לספק לי חיים יותר טובים אבל מה שקרה זה שזרקו את אבא שלי לכלא ואותי למוסד לעבריניות הייתי ילדה תמימה מבית חרדי שלא ידעה מזה סמים סיגריות אלכוהול או סקס לא מצאתי את עצמי שם והייתי נורא מופנמת והרגשתי שהחיים שלי הולכים ומתקשים לא היה בי שום ניצוץ של תקווה וניסיתי לחנוק את עצמי מיד הועברתי למחלקה פסיכיאטרית ושם עוד יותר הייתי חרדה הדבר שהיה אז הכי מפחיד אותי זה משוגעים זה היה מקום מפחיד עם אנשים קשוחים והילדים היו מסכנים דחפו להם כדורים וקשרו אותם היתה חוויה בהחלט טראומטית משם שמו אותי בהוסטל עם ילדים חסרי בית ומשם לעוד הוסטל בקצה השני של הארץ עברתי ממקום למקום ללא תמיכה של אפחד ואז זרקו אותי לאיזו פניימיה של נערות בסיכון בתמימותי חשבתי שעכשיו אני יוכל להתחיל חיים חדשים ונורמטיבים אבל הבנות שם לימדו אותי לעשן לשתות ולשכב עם הבנים הפכתי לבושה יצא לי שם רע ולא הייתי מודעת לנזק שאני עושה לעצמי חשוב לי לציין שהמשפחה המצומצמת והמורחבת מחקו אותי לגמרי לא היה לי אדם לפנות אליו הייתי ממש בודדה ומושפעת מהחברה הפנימיה סגרה אותי ומנעה ממני לצאת לחופשות חשבתי שאני משתגעת אבל אז מצאו לי משפחה מארחת שזה החלום שלי כל החיים ,היה לי סוף סוף טוב התחלתי בית ספר והכל היה מושלם אבל גמ הם עזבו אותי שוב חלון נסגר בפניי הכרחתי את עצמי להתגבר על זה והתחלתי לעבוד אבל הפנימיה לא הסכימה לי להמשיך לעבוד עוד חלון נסגר החלטתי להשקיע בלימודים אבל אז איזה נער הטריד אותי מינית פניתי למנהל שראה זאת בחומרה אבל גמ הוא כמו כולם האמא של אותו נער הציעה לו כסף והוא סילק אותי עברתי בית ספר, שוב התחלה חדשה שוב לבד אני כבר שנה בבית ספר אני מצליחה ויש לי מעמד חברתי אני יפה וחכמה אבל תמיד לבד אין לי חברות ואין לי חברים אמיתיים כולם אגואיסטים ואינטרסנטים עם העובדה שאין לי משפחה אני השלמתי אבל למה אין לי חבר כמו שלכולן מסביבי יש למה אין לי חברה אמיתית כמו שלחלק יש למה אני תמיד בודדה אני יפה וחכמה ויש לי קסם אישי שלא משנה איפה אני יהיה תמיד יאהבו אותי אבל כמו שאוהבים אותי כל כך מהר ככה שונאים אותי כל כך מהר אני מרגישה עצובה ומדוכאת ובמקום לפתור את הבעיה דוחפים לי כדורים פסיכיאטרים מבלי לחשוב באמת עליי אני ילדה נורמלית שהחיים יתנכלו לה אני בסך הכל רוצה שמישהו יואהב אותי יקשיב לי ישמור עלי ויפנק אותי גם אם אני לפעמים עושה טעויות למה אין לי בנזוג למה אין לי חברה אמיתית למה אין לי ידיד מה עשיתי ? למה אני בודדה? למה אני נענשת על משהו שלא עשיתי ? למה כולם עוזבים אותי ? אני בסך הכל רוצה חיים רגילים לחזור מהבית ספר ולדבר עם אמא או אבא.. אני מתגעגעת לאוכל של בית.. אני רק רוצה חיים מאושרים ולא כי אני הכי עשירה או הכי יפה אלה כי יש מישהו שאכפת לו ממני ושתמיד יהיה שם בשבילי אז למה רק לי אין את זה?