יש בי מלא חסרונות, בחיים לא אהיה מאושרת ולא אתן למישהו להכיר אותי באמת...

אני עצובה. קשה לי עם מי שהפכתי להיות...אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם עצמי.
בתקופת בתי הספר, סבלתי הרבה השפלות שגרמו לי להיות איכפתית מדי כלפי הסובבים אותי ולדרוש מעצמי המון.
פעם לא היה איכפת לי מהרגשות של אף אחד, היום יותר מדי איכפת לי. אני מפחדת לפגוע באנשים, לא רוצה שיתרחקו ממני או ישנאו אותי. המצב הזה גורם לי "לסבול" הרבה טיפוסים שמטרידים אותי ושלא כייף לי להיות לידם או לדבר איתם.
ירדו עליי כל כך הרבה שהביטחון העצמי שלי נפל לריצפה ולקח איתו ביחד את הדימוי העצמי שלי.
קשה לי להסתכל במראה כי לא תמיד אני אוהבת את מה שאני רואה. יום אחד אני יכולה להסתכל ולהגיד שאני נראית טוב, שאני יפה. ואז יום אחרי זה לקום ולחשוב לעצמי "את כל כך מכוערת"...
גם בקשר לזוגיות אני ככה. מצד אחד אני אומרת לעצמי "מי ירצה אותך? יש בך כל כך הרבה חסרונות...מי יקבל את זה?" אבל מהצד השני יש רגעים שאני אומרת "הרבה היו רוצים מישהי כמוני".

אני מתביישת לציין את החסרונות שלי, אפילו שזה אנונימי. אולי מכיוון שלא מתחשק לי להודות בזה בעצמי ולהתבאס שאני מלאה ב"פגמים".
אני יודעת שיש בי יתרונות, אבל אני בן אדם כזה שאוהב להסתכל בעיקר על החסרונות- ולשפר אותם.
החסרונות שלי נראים לי כל כך רבים, שפשוט בחיים אני לא אוכל לתקן את כולם.

לדוגמא, אני מהאלה שיקבלו 90 במבחן וקצת יתבאסו שזה לא 100, שהם לא היו הכי טובים אלא טובים במבחן.
אני פרפקציוניסטית מכורה, קשה לי לקבל את עצמי כמו שאני. אני לא יכולה, אני חייבת לשאוף למושלמות (בכוונה לא כתבתי "שלמות", זה לא אותו הדבר).
אבל מהצד השני, הרצון הזה לרצות את עצמי כל הזמן...מתיש אותי. כואב לי...ממש כואב לי מבפנים. אני מרגישה שאם אני לא אוהב את עצמי- אף אחד לא יאהב אותי בחיים. וזה חסר לי...חסר לי מישהו שיאהב אותי כמו שאני ושיגיד לי שאני בסדר, שאני סתם יורדת על עצמי בהגזמה.
אני מאוד תובענית כלפי עצמי ומאוד קשה. ירדו עליי כל כך הרבה ותיקנתי חלק מהדברים...אבל לא את כולם. אני מרגישה שיש בי עוד ועוד חסרונות, אפילו עשיתי רשימה של "דברים שאני צריכה לתקן בעצמי".
איך להתמודד עם עצמי? אני ממש מתוסכלת, הרצונות שלי מנוגדים. אני רוצה להיות מושלמת אבל רוצה מישהו שיקבל אותי עם החסרונות שלי...

אני לבד כבר כל החיים, נמאס לי להתבייש, נמאס לי לחשוש שלא יקבלו אותי- מה שתמיד קרה בבית הספר.
אני לא מושלמת ויודעת שאף פעם לא אהיה. אבל האם אוכל "לשפר" את כל החסרונות האלה ולהיות מרוצה מעצמי? או שתמיד אחפש על מה להתלונן ומה לתקן בעצמי?

היו צוחקים על כל פרט אפשרי בי. כנראה שזו הסיבה שקשה לי מאוד עם עצמי...אפילו שקצת השתניתי מאז, מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית. אבל כנראה שזה לא מספיק עדיין.

איך להעלות לעצמי את הביטחון? איך לאהוב את עצמי?
נמאס לי למנוע מבחורים להכיר אותי לעומק או להיפגש איתי- רק כי אני מפחדת שלא יקבלו אותי, כמו שאני לא מקבלת את עצמי...