אני מרגיש שאני צריך פסיכולוג אבל מפחד, איך זה מרגיש?

היי
אני בתקופה האחרונה (כ7 חודשים) עברתי המון דברים - ועדיין ממשיכים לעבור - שמאוד מכבידים עלי. כמובן שיש קצת תקופות טובות בתקופה הזו, אבל הם מהר מאוד נגמרים ואני פשוט מתרסק, ואני מרגיש שכל פעם זה חזק יותר.
הרבה פעמים במהלך התקופה הזו חשבתי ללכת לפסיכולוג, לקחת תרופה.. משהו, אבל אני פשוט מפחד לבקש מההורים.
לא מזמן ביקשתי מההורים רסקיו בטענה ש"אני חייב את זה ללימודים", והם ממש התעצבנו שאני אפילו מבקש ושזה מאוד מסוכן והם לא מרשים לי בשום פנים באופן.
הסברתי להם הכל אבל הם תקועים בגישות של העבר ופשוט לא מקשיבים.
אתמול עברתי התמותתות עצבים על דבר ממש מטומטמם (רציתי שיקנו קוראסון חמאה ובמקום זה קנו קוראסון שוקולד), פשוט צרחתי כמו משוגע. וזה לא שעבר עלי משהו מיוחד באותו היום - היה יום רגיל (רגיל אצלי זה בדרכ מדוכא כזה בלי כוח לכלום, אלא כשאני עם חברים ואז מתאמץ ונהיה הכי שמח שיש), כל היום הייתי בבית כי לא היה לי כוח לקבוע משהו.
ואז בשמונה הם חזרו והביאו לי את הקוראסון והם אמרו שהם שכחו - ואני כמו משוגע צרחתי.
היום בבוקר התנצלתי ואמרתי שפשוט יש לי לחץ עצום מהלימודים והכל יצא. כמובן שהלחץ בלימודים גם תורם לכל ההרגשה המעפנה אבל זה לא הדבר היחיד.
בכל אופן, כל היום בדקתי על פסיכולוג ואני ממש מפחד... יש פסיכולוגית שנמצאת 10 דקות ממני, אבל זה מפחיד אותי.. מישהי זרה תבוא ותשאל אותי שאלות ואצטרך לדבר איתה הכי פתוח שיש, הרי אני לא רוצה לבזבז פאקינג 100 שקל לשעה.
אני ממש צריך את זה כי עם החברים שלי (ואיבדתי דיי הרבה בגלל הדכאונות הזו), אלו שנשארו, אני: א. לא סומך כי חלקם גילו דברים שאמרתי להם לא לגלות ב. קשה לי לדבר על דברים אישיים עם בנים והידידה היחידה שאני מרגיש דיי פתוח מולה (מכיר אותה כל החיים) מתרחקת ממני כי היא סנובית חשה בת זונה ג. הם פשוט יסתכלו עלי שונה אחרי שיראו את כל הבעיות ד. תכלס, הם לא למדו ככ הרבה שנים על בני אדם ופסיכולוג יכול לעזור הרבה יותר
אז אני ממש אשמח אם אנשים שהיו אצל פסיכולוג, יספרו לי איך זה מרגיש.. זה עזר לכם?
אתם סיפרתם לאנשים אחרים שאתם הולכים לפסיכולוג או ששמרתם על זה בסוד? אם סיפרתם אז הסתכלו עליכם אחרת?
אתם לוקחים תרופות פסיכיאטריות בנוסף לטיפול? תרופה אנטי דיכאונית או משהו בסגנון..

תודה ענקית למי שיענה , זה ממש ממש ממש יעזור לי !!!