מאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיכאון. אף אחד כמובן לא רואה או חושב שאני ככה, אני תמיד מראה שמחה, תמיד עם חיוך על הפנים, משתדלת לעזור ולעמוד לצד הסובבים אותי.. אני יוצאת הרבה משתדלת לבלות, מכירה תמיד אנשים חדשים, בעיקרון- אדם די חברתי. אבל כשאני מגיעה הביתה, תמיד אני חוזרת לאותו מעגל של דיכאון, מלווה בהמון בכי ומחשבות אבדניות. הסיבה היחידה שבגללה עוד לא סיימתי עם זה היא בגלל הפחד שהמשפחה והחברים לא יבינו. הם לא יבינו מאיפה זה פתאום "נחת עליהם" כי הכל נראה בסדר. הכל לא בסדר כבר מעל 13 שנים. נמאס לי להיות לבד ועם זאת אני מרחיקה כל אחד שרוצה להיות איתי, אני מרגישה שאני כל כך מקולקלת שלא מגיע לאף אחד מישהי כמוני.
בזמן האחרון המחשבות מחמירות וזה די ניכר.. אנשים רואים שכבר עייפתי ומאסתי מהחיים. החיוך שלי נעלם כליל, אני כבר לא יוצאת, לא עם חברים ולא דייטים. מרגישה שאיבדתי כל טעם לחיות. אני מנסה לשנות את המצב, אני סטודנטית - שנה אחרונה, עובדת עם ילדים, מתנדבת ואפילו אימצתי כלבה חדשה לא מזמן ולא משנה כמה אני מנסה להישאר פעילה ולעשות דברים שאני אוהבת, עדיין התחושה הזו לא מרפה, היא רק מחמירה. בזמן האחרון המחשבות גברו, אני מטופלת קבוע עם כדורים ועולות לי ללא סוף המחשבות פשוט לחתוך את הסיפור.. אני יודעת שאני לא אעשה את זה אבל אני לא שולטת במחשבות שלי... רק רוצה שהמצב הזה יעבור כבר. רוצה להרגיש נורמלית.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025