יש לי דימוי עצמי וביטחון עצמי נמוך, איך לאהוב את עצמי?

היי, אני בת 15.
יש לי בעיה עם הדימוי העצמי שלי והביטחון העצמי.
אנשים אומרים עליי הרבה שאני יפה. אף פעם לא אומרים לי את זה ישירות, אבל מחמיאים לי הרבה, ואומרים לי לפעמים כשאחרים אומרים שאני יפה.
למשל, יש ילדה אחת בשכבה, והיא חברה של אחותי החורגת (אחותי החורגת היא בגילי ואנחנו באותה שכבה), ושמתי לב יום אחד שאותה ילדה הסתכלה עליי במבט ממש מוזר. מהצד שלי זה היה נראה מבט סנובי, חשבתי שהיא כנראה לא "מחבבת" אותי, בלשון המעטה. אבל באותו יום, אחרי זה אחותי סיפרה לי שהיא אמרה לה שאני ממש יפה.
דוגמא נוספת, לפני שנתיים אולי, באתי למסיבת הפתעה של חברה, ובא לשם ילד. אחרי כמה זמן, ילד אחר בא אליי ואמר שאותו הילד (שאמרתי מקודם) אמר שאני יפה. הוא היה לידינו, כך שהוא שמע, אבל הוא לא הסתכל והתעלם, כנראה כי התפדח או משהו.
אני לא באה לפה להשוויץ או להתנשא או להשתחצן. אני פשוט מבינה מה לא בסדר איתי שאני לא חושבת את אותו הדבר על עצמי?!
אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שיכולות לומר בביטחון בדיוק את מה שהן חושבות, אף פעם לא הייתי אחת כזאת שבאופי שלה היא יודעת מה היא שווה. אני אף פעם לא בטוחה במה שאני עושה או במה שאני אומרת, ואני מוותרת לעצמי הרבה פעמים ובקלות. כשאני נמצאת ליד אנשים, הרבה פעמים אני מרגישה נחותה מהם ופחות שווה. וזה למרות שאני תמיד אומרת שאין דבר כזה אנשים שנחותים יותר מכל בן אדם אחר בעולם, כולם שווים, ובכל זאת כולם שונים, כי לכל אחד יש את הדרך שלו להיות מיוחד, בזכות כך שהוא יהייה עצמו. ואני תמיד אומרת שעדיף לנסות ולהיכשל, מאשר לא לנסות בכלל, כי העיקר שאני נותנת לעצמי את הסיכוי. אז למה אני כל כך חסרת ביטחון בקשר לכל דבר? ולמה אני לא יכולה לחשוב שאני יפה?
כשאני מסתכלת במראה, אני רואה פנים פגומות. אני מרגישה יותר בנוח להיות ליד אנשים כשאני מאופרת, ומרגישה ככה טוב יותר עם עצמי, אבל מרגישה שזה לא מספיק. ברור שזה לא יספיק, הרי ביטחון עצמי אמיתי צריך להגיע מבפנים, ולא מהאיפור. אבל אני מרגישה כאילו משהו לא בסדר בפנים שלי ובגוף שלי. כאילו משהו פגום. אני רואה בעצמי ילדה רגילה, אבל לא רגילה. כלומר, כאילו יש משהו מוזר בפנים שלי שפשוט אי אפשר להסביר, ואני לא יודעת אם רק אני רואה את זה או לא. לפעמים אני באמת תוהה אם יש סיכוי כלשהו שאני לא רואה בעצמי את מה שאחרים רואים בי. אפילו שזה לא הגיוני, אולי אני בן אדם שונה לגמרי לעיניי אנשים, מאשר הבן אדם שאני רואה במראה.
מובן שאף אחד לא מושלם. אין דבר כזה, "מושלם". ולא צריך להיות מושלם כדי להיות שלם עם עצמך, אני מאמינה בזה מכל הלב. כדי להיות שלם עם עצמך, צריך להיות מודע ליתרונות ולחוזקות שבך, וללמוד לאהוב את עצמך בזכותם. אז מה הבעיה איתי שאני לא מצליחה ליישם את זה?
תמיד אני מרגישה שמהצד, מזווית הראייה של אנשים אחרים ולא מזווית הראייה שלי, אני נראית פגומה. אני לא נראית כמו כל אחד. ברור שכל אחד שונה מהשני ואף אחד לא יכול להיות בדיוק כמו כולם, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת. כאילו שאני שונה, אבל בצורה פגומה. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי שאני חושבת ככה על עצמי.
אני כל הזמן מנסה לעזור לאנשים לפתח ביטחון עצמי באתרים כמו אסק פיפל. אני אוהבת לענות על שאלות בנושא של הביטחון העצמי כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד. אבל אחותי צחקה עליי שאיך אני יכולה לעזור כשאני בעצמי כמוהם. והאמת שהיא צודקת, זה כנראה באמת מוזר. אני פשוט לא מצליחה ליישם על עצמי כל דבר שאני אומרת בקשר לדימוי וביטחון עצמי. למה אני לא יכולה לראות את עצמי כילדה רגילה? ולמה אני לא יכולה לראות בעצמי את מה שאחרים רואים בי?