אני עובר שינוי גדול ומתחיל קצת ל"השתגע"

שלום לכולם.
בעוד כמה ימים אהיה בן 21.
אני אספר לכם קצת על עצמי, רוב חיי הייתי ביישן בצורה די קשה וסבלתי מחוסר ביטחון נוראי, כנראה בגלל הקול שלי, קולי היה לא מובן והקשה עליי לדבר עם אנשים, הייתי צריך לחזור על כל דבר שלי כמה פעמים עד שהבינו אותי כראוי, התעצבנתי ברוב המקרים והחלטתי לוותר ולהסביר כמה פעמים כל דבר. אני אומר "כנראה" מכיוון שהתרגלתי לסיטואציה הזו שלהימנע מלדבר עם אנשים. גם הייתי חושש לדבר בשיעורים למרות הידע הרב שלי. הייתה סיטואציה קשה מאוד במהלך הלימודים בבית הספר היסודי, אחת המורות לאנגלית, אני לא זוכר אפילו את שמה, ירדה עליי בפני כל הכיתה וחיכתה אותי בצורה מלגלגת, שבקשתי מהמורה המחנכת לטפל בעניין המורה האשימה אותי בזלזול בשיעור. שנה או שנתיים לאחר מכן עברתי ניתוח בפה ששיפר לי את הדיבור, אך שום דבר בקשרים החברתיים לא קרה, כי לא ניסיתי לעשות שינוי.

גם בחטיבת הביניים והתיכון. לא התאמצתי לעשות שינוי רב, היו לי חברים במעגל מאוד מצומצם אך עדין לא הרגשתי סיפוק רב, בקשרים עם המין השני הייתי עלוב, לא הייתי מסוגל לדבר עם בנות מהשכבה, אני לא יודע למה, אולי כנראה שהיה לי נוח להתבודד.

רק בכיתה יא יב התחלתי לנסות להיפתח לאנשים, זה קרה באמצע יא בטיול השנתי, התחלתי לנסות להיפתח לאנשים, אחרי הטיול סבלתי מירידות ועיליות במצבי הרוח שלי, פעם אחת הייתי מדבר עם אנשים ופעם אחרת לא.
חלק ניסו לעזור לי, אבל זה היה מספיק מידי בשבילי, העזרה שלהם הייתה די דלה, אבל אפילו את זה לא ניסיתי לנצל.

הגיע הזמן שכל אחד סיים את דרכו בלימודים ולהתגייס לצבא, אני לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות, ואיבדתי את קשרי הבודדים עם אנשים מבית הספר, היה לי קשה לשמוע מחבר שרבים נשארו בקשר דרך רשתות חברתיות ואותי אפילו לא צירפו לקבוצה. נשארתי למעלה משנה בבית לאחר שסיימתי את בית הספר בלי לעשות כלום, ועליתי מעט במשקל

אני לא אומר שלא היו לי חברים ממש במהלך בית הספר, היו לי מעט מאוד אך זה לא הספיק, זה גם לא הרגיש לי נכון כי כל הזמן שתקתי בסביבתם ולא דיברתי, זה גם לא ממש הרגיש לי כי לא הייתי עם רובם בקשר אחרי בית הספר, אולי פה ושם כמה מילים והתכתבויות אבל לא משהו מיוחד.

לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד, כאן מתחיל השינוי שלי, השינוי הוא די גדול, אחרי שהתחלתי לעבוד הכרתי אנשים מאוד מקסימים שעזרו לי יותר ממה שאי פעם עזרו לי, התחלתי להיפתח לאנשים ולדבר איתם, ואני ממש שמח, התחלתי לעשות כושר וגם המליצו לי ללכת לפגישות חברתיות.

אך עדין אני לא ממש מצליח לפתח שיחה של ממש, אני משתתף בשיחות שהם עושים, ומשתדל לשאול לשלומם ולעשות שיחות קלות עם כל אחד.

גם הכרתי בעבודה מישהי מקסימה, היא בגילי והייתה אני מסתדר די טוב משאר החברים לעבודה, כמו כולם גם איתה אני לא מצליח לפתח שיחה של ממש. אני שואל אותה כמה שאלות ושואל לשלומה. אני אוהב אותה אך יש לה חבר, אך במצבי שלא הייתה לי ידידה אחת בבית הספר, אני מוכן להתפשר ולהיות ידיד שלה.

אבל בלילות, בזמן שאני לבד או בזמן שאני עושה ספורט. אני לפעמים מתפרק, אני ממש מתפרק, קשה לי מאוד השינוי הזה. אני גם ממש רוצה את השינוי ולא מוכן לוותר עכשיו. אני גם רוב הזמן הייתי תלותי בהורים שלי ועכשיו אני גם כמעט עצמאי, קצת קשה לי ואני פוחד שהכל יחזור להיות כמו שהיה לפני שהכרתי את החברים לעבודה.

אני מקווה שקראתם הכל והבנתם כי יש לי כמה שאלות.

1. האם יש דרך להפוך את השינוי הזה לקל יותר? אשמח לשמוע את המלצותיכם.

2. האם יש דרך לזרז את השינוי? או שבכלל עדיף לעשות זאת צעד אחרי צעד?.

3. איך הוכל להפוך כל שיחה לטובה יותר?

4. איך הוכל לגרום לבחורה המקסימה לחבב אותי יותר? ואיך הוכל לגרום לה להיפתח עליי קצת יותר?

מצטער על האורך של השאלה, אני אשמח מאוד עם תעזרו לי, כי קצת קשה לי. מקווה שגם הבנתם אותי נכון