מרגישה שאני חרא של חברה ואשמה כלפי עצמי

הי אני חייבת לשתף מישו .
ליפני פחות משבועיים אבא של חברה שלי ניפטר.הוא הייה נורא חולה .חברה שלי ואמא שלה מאוד מאמינות הם בפרוש צדיקות .כל התקופה של המחלה הם היו חדורות אמונה...הם לא הפסיקו לרגע לרדוף אחרי מיצוות וזכויות שיהיו לזכותו...
עכשו עלי:אני לא מאמינה.לא אכפת לי מהסברים והוכחות הייתי שם .ראיתי .לא מתאים.אין אלוהים .מבחינתי.
ולמרות שאני לא מאמינה הייתי קוראת תהילים לרפואתו או לוקחת עלי איזה משו בצניעות ...הייתי אומרת כזה-אתה יודע שאתה לא קיים אבל הם מאמינות בזה אז זה באמת רק בישבלהן.
ואז חברה שלי התקשרה אלי יום אחד ובקשה ממני להתחזק במשהו ספציפי .בהתחלה לא הבנתי .בדרכ היא ממש לא בקטע לחזק אותי .כל אחת חיה את חייה ...ואז היא התחילה לבכות ואמרה שהמצב קשה ועכשיו חייבים רעש ואם אני יתחזק בזה אז זה בטוח יעשה רעש בשמיים. אמרתי לה שקשה לי להתחייב ולקחתי על עצמי שבוע .והרגשתי שיצאתי חרא .שלא יכולה להתאמץ קצת בשביל לעשות טוב לחברה טובה . ואז עברו יומיים והוא נפטר.
בהלוויה היא אמרה לי שבטוח שהיומיים האלה מלווים אותו וגם הכוונה הטובה ....אבל אני נסרטתי מיזה לגמרי.
אני רואה את ההלוויה .השיבעה .הצער שיש להם. ואני בתוך סרט שאולי זה בגללי .כי תכלס לא עשיתי מה שהיא ביקשה .ואולי מזה באמת היה עוזר....ואני לא מאמינה.אבל לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה .
כשהם כבר קמו ועכשו הם מתחילים לאסוף את עצמם .אני ניכנסתי לסרט של האשמות.שלמרות שהגיונית אני מבינה שאין להם שחר נפשית אני מתחרפנת .אני רק חושבת על זה ואני בוכה .ומסתבר שכמעט כל היום אני חושבת על זה ובוכה ....אני הכרתי את האדם הזה.הוא שימש לי בית בתקופות קשות ...למה לא יכולתי להחזיר לו? המחשבות האלה הורגות אותי כי בפרוש אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור .אבל זה רק הולך ומדרדר .אני לא הולכת לעבודה .לא מדברת עם אנשים לא יוצאת מהמיטה.ובלילות אני דופקת ראש בבנגים ואלכוהל כדי שאתעורר מאוחר ולא אצתרך להרגיש את האשמה.
אני יודעת שיצאתי מפרופורציה.אני יודעת שחברה מדוכאת ומסוממת זה הדבר האחרון שיעזור עכשו לחברה שלי.אני יודעת שאני צריכה ללכת אליה וליהיות איתה .אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה ....ואז אני מרגישה עוד יותר חרא .כי איזה מין חברה גרועה אני.