התמימות הזאת הורסת לי את החיים, ואת הזוגיות

שלום... רציתי להתייעץ פה.. האם אפשר לאבד את התמימות?!
ולא, קיבלתי מספיק כאפות בחיים כדי לדעת שאני לא לומדת מטעויות, בחיים.
נפגעתי מעל, ואני לא מגזימה, מעל 50 פעם.. מגברים טובים חמודים רעים ערסים שקרנים מכבדים.. מכל הסוגים... וכמה שאומרים לי, שמגיע לי יותר, כי אני חכמה, ומנומסת, ורגועה, ואינטליגנטית, ויפה, ושומרת על עצמי ועקרונית ולב זהב,
אני מבינה שיש בעייה.... או שכל מי שאומר לי את זה משקר לי, או שכל מי שלא רצה אותי עיוור. ואן מצב ש70 גברים עיוורים. הבעייה כבר בי. שוב ושוב לראות את הגבר, מספיק שהוא לא רוצה אותי וזהו, רק את הדברים הטובים אני יראה, על כל התכונות הרעות אני יבליג, יגיד לא נורא, יש לו לב זהב, ולראות מעבר!! אני לא יודעת אם אני באמת רואה מה שכל החברות שלי לא רואות, לב זהב, וכבוד, ואכפתיות פשוט לא כלפי כי אני כמובן לא מעניינת אף אחד... או שאני מנסה לראות רק טוב באנשים כי אני כזאתי. 99 אחוז של תמימות... מתי אני יהיה הבחורה שגבר ידבר עלייה בגעגועים ויגיד זאתי ככה וככה ורק אותה אני יאהב, במקום לשבת עם גברים ולשמוע אותם מדברים על האקסית שלהם...
מתי יעריכו אותי ? האם אני בכלל שווה הערכה ?! כל פעם זה אותו דבר. נמשכת לבלתי אפשרי, חוזרת על אותם טעויות, להתאהב בערס המסריח הלא מכבד אותי ספציפית ולחשוב שזה רק כי אני לא שווה כבוד, אז להגיד לא נורא, ואז להסתפק בנשיקה איתו כי זה הכי קרוב שאני יוכל להגיע.. להרגיש תחושת סיפוק שהשגתי נשיקה כאילו השגתי את הלב שלו בלי להבין שנשיקה אני תמיד יכולה להשיג איזה גבר יסרב בכלל.. הוא נהנה בזמן שאני מפתחת את הדברים למעבר והוא נשאר במקום.. ואז שהוא חותך ממני כרגיל מאותם תירוצים.. זה לא זה לא זז זה תקוע אן חיבור זה לא את זה לא מתאים, להרגיש הכי מושפלת סתומה ומטומטמת. שמגיע לו יותר ואני באמת לא שווה כלום, תחושת הפסד ענקית. עוד כמה לא אני ישמע בחיים שלי?!?!?!!? כל מי שאיי פעם רציתי הייתי בכיס הקטן שלו. למה אני כל כך קלה להשגה למהההההה?!?!
למה אני רואה רק טוב, ורואה בעצמי רק את הרע ?? מוותרת לעצמי כל כך מהר בוכה כל כך הרבה נפגעת שוב ושוב ושוב וחוזרת על אותם טעויות בלנסות לתקן את השבור ולחיות בסרט שהפעם יש לי באמת סיכוי עם הבן אדם הוא משקר ואני כאילו ברור מאמינה.. עד שאני מקבלת את הסטירה... ואן לי את היכולת להבין שאולי משהו לא אמור לקרות, כי אני חושבת שאם זה לא היה אמור לקרות זה לא היה קורה בכלל! ושתמיד אפשר לקדם וזה יכול להתאים בן כל אחד! אם רוצים באמת מוצאים דרך אם לא מוצאים תירוץ.ולהגיד לעצמי אם הוא רק היה רואההה.. ואז להתחרט ולהגיד כל פעם מחדש לשבת ולהגיד טוב לא הלך כי אני ככה וככה וככה וככה.. אני סתומה מכוערת ולא שווה כלום והוא מאוהב בזאת כי היא יותר יפה ויותר יפה ויותר חכמה..וגם אם אני מצליחה לקבל את הסוף זה כי אני משכנעת את עצמי שזה באשמתי...ואחרי הפרידות לשבת ולהצניח כל רגע וכל זיכרון ולבכות תחיים שלי ומה קורה שאני רואה אותו.. פשוט מתה.. עוד לא אחד ואני לא יודעת איך אני בכלל יתמודד עם זה... יש דרך לשיפור הביטחון העצמי, לאבד את התמימות הזאת כי נסיון וטעויות לא עוזר ומין הסתם שאני מגיעה לאותה תוצאה כל הזמן.. אני צריכה עזרה באמת.. כבר נשברתי:(