שלום,
אני חיילת שמשרתת מזה כבר 10 חודשים בצבא, והרבה מהתקופה הזו הייתה חשוכה ואפורה. אני סובלת בבסיס שבו אני משרתת, אמנם יומיות אבל צריך להישאר לישון פעם בשבוע, בהתחלה ניסיתי את זה ואמרתי לעצמי שיהיה בסדר. עשיתי שבעה חודשים שמירות והתחלתי טיפול אצל קבן באותו הזמן.
הלילות בבסיס גרמו לי להיות בדיכאון, לבכות, ולנסות לחשוב איך אני יוצאת מזה. כל הימים שאני עושה לילות זה לבד, האנשים במשרד אצלי הולכים, ואני נשארת לבד. אנשים אחרים בבסיס שלי מזעזעים, הם אינטרסנטיים, אנוכיים ודוחפים את האף לכל מקום, פותחים עיניים, או מסתובבים בקבוצות שבאמת אני נגעלת להיות איתם.
משמע, כל שבוע יוצא שאני צריכה להעביר את הזמן לבד... הייתי כל כך מתוסכלת מהכל, מהבסיס, מהאנשים, מהשירות שחשבתי לפגוע בעצמי.
אני לא אצא מהשירות בגלל שאני לא רוצה שזה יפגע לי בקורות חיים.
המשפחה שלי לא מבינה את זה, לא מבינה את הכאב שלי והצער שלי, אפילו בתקופה שהייתי בדיכאון וחשבתי לפגוע בעצמי הם לא ראו את זה, הם לא מבינים שאני לא כמו "כולם" ומה לעשות שמה שקשה לי קל למישהו אחר.
חוסר התמיכה שלהם משגע אותי, ממשפחה מצפים להיות מעורבת ואכפתית והם פשוט לא רואים את זה.
אתמול בכיתי את הנשמה בגלל זה, שאני לא רוצה לחזור לזה, שרע וקשה לי... ונכון שגם אני לפעמים מזניחה את הנושא ומעדיפה להתעלם ממנו עד שזה חוזר.... אבל נמאס לי.
אני מרגישה שכשיושבים לי דברים כבדים על הלב אין לי בכלל עם מי לדבר, זה צריך להישאר בפנים ולקבור אותי.
וזה מאכזב אותי כל כך שדווקא מהאנשים שהכי מצפים לעזרה לא מקבלים.
חברות אני לא מעוניינת לשתף עד כדי כך מה קורה איתי, אפילו לא אמרתי להן על התקופה הדיכאונית שלי.
זה כאילו אין אף אחד בחיים שלי שאני מרגישה שיעזור לי, שישמע אותי עד הסוף ושיבין אותי.
מתסכל אותי בטירוף...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025