נמאס לי מהכול אני שונאת את החיים שלי, כל היום אני במיטה ואפילו לא אוכלת!

נמאס לי מהכול דיי! אני לא יכולה כבר לסבול יותר!!
הכול התחיל ככה:
מאז שאני זוכרת תצמי אני זוכרת תהורים שלי רבים כל הזמן, אבל עד כיתה ו אני דווקא זוכרת שנהנתי מהחיים.. עד שבכיתה ו התחלתי להיכנס לגיל ההתבגרות פתאום התחלתי להבין תמצב בבית שמעתי תהורים שלי מדברים ,ורבים. התחלתי לא לבוא לביצפר... ככה שנה שלמה היה לי תמוות!! מריבות עם האחים וההורים ובעיות כספיות קשות.! בכיתה ז קיוותי שיהיה לי שנה יותר טובה, אבל זה רק התעצם!! עוד יותר מריבות עם האחים אבא שלי נכנס לתקופה של המון לחץ בעבודה ולחץ מבעיות כספיות ואז את העצבים הוא הוציא עלי, התחיל להחרים לי תפאלפון, ולתת לי עונשים. סיוט!! ובכיתי מלא.. ואז זה היה או שהייתי לא הולכת לביצפר או הולכת ומבריזה כל היום עם חברות!! זה היה נוראי התחילו להתערב אנשי מקצוע ובכיתי ובכיתי! כל הזמן היה מוזכר בבית אין לנו כסף אין לנו כסף עד שאני ואחותי התפרצנו על ההורים שלי פעם אחת ואמרנו ״מה אנחנו עניים״? וההורים שלי ישר המציאו לנו ואמרו ״ לא ממש לא יש לכם בבית גדול ואוכל ממש לא !״ הגיעה כיתה ח התפללתי לאלוקים שיעזור לי השנה ושהשנה תיהיה טובה, ואני ילמד ולא יהיו הרבה בעיות בבית..וכמו שחשבתי שיהיה אני לא ממש לומדת, אני משתדלת ולא מצליחה ,הלחץ בבית מאוד גדול עלי זאת תיהיה השנה השלישית ברצף של סבל ! תגידו לי תלמדי אין לך מה לעשות״ הקטע שאני רוצה אפילו מאוד! אבל לא מצליחה פשוט אני נשברת ואני מתחבאת מיתחת למיטה ביחד עם הפאלפון שלי כל היום! זה נוראי אבל אני לא מצליחה להוציא אותי מהמיטה אני אומרת לעצמי עדן צאי יהיה לך טוב וכייף! עם כל החברות והחברים ! (אני יחסית מקובלת ברוך ה) אבל כיאילו משו מחייב אותי להידבק למיטה ומכריח אותי להיות כל היות במיטה אני אפילו לא אוכלת!! ואני ממש ממש לא רוצה שתחשבו שאני סנובית או משו או מפונקת שלא מעריכה את מה שיש לי ושיש ילדים יותר מסכנים ממני.. אני יודעת שיש ילדים יותר מסכנים ממני ואני מאוד רוצה לעזור אבל אין לי תאפשרות כלכך עכשיו.. וחוץ מיזה אני בעצמי במשבר קשה בקיצור נמאס לי מהחיים!!!!
נ.ב:
יש לי חברות וחברים ברוך ה! אני מרגישה שזה מה שמחזיק אותי .. אבל עכשיו יש עוד נפילה. בגלל גיל ההתבגרות אני מתחילה לצאת על חברות שלי סתם והם עלי וזה גורם להמון מריבות והרבה קשיים:(