חבר ילדות עם סיפור חיים קשה המתרכז בעצמו, התחושות שאני חש מוצדקות או שאני מגזים?

יש לי חבר מזה כ 35 שנה. היינו שכנים כשהיינו ילדים ומשם בעצם החברות. ככל הנראה שאם לא היינו שכנים בילדותנו, לא היה לנו קשר כלל ובטח לא היינו חברים היות וכמעט כל תחומי העניין שלנו שונים לחלוטין, כמו כן גם ההשכלה, מצב משפחתי וכד'.
לחבר שלי היתה ילדות מאוד קשה, עם אלימות פיזית מצד ההורים והתנהגויות מוזרות מצידם, עובדה שגרמה לו גם לא להביא חברים הביתה וכן לא הלך גם לחברים (לא ברורה לי הסיבה). לאור כך, הכישורים החברתיים שלו שואפים לאפס ומה שנראה לכל אחד כנורמה חברתית מקובלת, לדוגמא שמגיעים להתארח בחג מביאים איזושהיא מתנה/פרחים וכד' , אצלו לא קיימת וזו לא קמצנות.
אני, שהייתי שכן שלו, בעצם הייתי ונשארתי החבר היחיד מאז וכל הקשרים החברתיים שיש לו היום שטחיים ביותר ובעיקר קשורים לעבודה שלו כעצמאי.
במשך שנים, אני מרגיש את עצמי קורבן כאשר אני שומע את אותם סיפורים שהוא מספר בכל שיחת טלפון, שיחות שחוזרות על עצמן שוב ושוב כאשר אני יכול כבר לדקלם את המשפטים אותם הוא הולך להגיד כי אני מכיר אותם כבר מהשיחות הקודמות. כל שיחת טלפון שיכולה להיות בתדירות של פעם עד פעמיים ביום יכולה להימשך גם עד שעה כאשר מיותר לציין כי לי כמעט אין זכות דיבור ומדובר במונולג שלו. הוא מתוסכל מהחיים, רווק היות ולא מצליח ליצור קשרים חברתיים נורמליים גם לא עם נשים וזאת למרות שהוא מנסה הרבה.
לפני כחודש, הייתי חולה והרגשתי מאוד לא טוב. בשיחת טלפון הראשונה שדיברתי איתו, סיפרתי לו על מצבי.
אני בתמימותי חשבתי "שהחבר" הטוב אולי יתעניין במצבי יום למחרת או אחרי יומיים, אך מכיוון שהיה עסוק בעבודה (מה שלא מונע ממנו בדרך כלל להתקשר גם פעמיים ביום לפעמים כפי שציינתי קודם) אפילו לא טרח להרים טלפון ולשאול לשלומי. אני מרגיש שאני מעין "כלי" בשביל לשמוע את הסיפורים שלו במשך שעות בטלפון וכאשר הוא יודע שאני חולה, הוא אפילו לא טורח לשאול לשלומי. הוא מרוכז בעצמו באופן קבוע ומאוד קשה לו לראות את האחר כאשר לו עצמו אין אינטרס כזה או אחר.
זה מאוד מפריע לי וגם ציינתי זאת בפניו בעבר על מקרים דומים ומכיוון שזה קרה שוב עכשיו, החלטתי "לצנן" את הקשר ויצא שכבר מזה כחודש איננו מדברים.
אני מאוד מתלבט ושואל: האם התחושות שאני חש מוצדקות או שאני מגזים?
אשמח גם לתשובה מפורטת