יצאנו תקופה והוא היה הדבר הכי טוב שקרה לי, יום בהיר אחד קם והחליט שזה נגמר

אני בת 25, נראית מעולה, חכמה וחריפה. עשיתי תואר גבוה, ועל הנייר נראה שהחיים שלי מושלמים.
אבל תמיד היו לי בעיות בבחירת בני הזוג שלי.
לאחר קשר של כמעט שנה און ואוף עם בחור שהתייחס אלי מזעזע, החלטתי לסיים את הקשר. מעולם לא הייתי לבד לפני זה (גם לפניו היה לי חבר מהתיכון), והרגשתי שעולמי חרב עלי.
אחרי 3 שבועות, הוא הגיע.
הוא היה יפה וחתיך בצורה לא הגיונית, ממש אליל, וחמוד מאוד. אבל הוא למד תואר לא להיט במכללה שגם היא לא להיט, בא ממשפחה די מפורקת (הורים גרושים וזה) וכמובן שלא היו לו יותר מדי חסכונות לעתיד.
בקיצור, כל מה שאני לא מחפשת... אבל הוא התייחס אלי כל כך יפה ובכבוד, פינק אותי, ועם זאת לא לחץ עלי ונתן לי את המרחב.
בהתחלה לא הייתי סגורה על הקשר הזה, לא ידעתי איך אביא להוריי מישהו שלא בא ״מבית טוב״ ויש לו כבר דרך סלולה לעתיד, אבל למדתי להכיר אותו טוב יותר וראיתי שיש לו עומק וחוכמה פנימית כל כך גדולה, שהחלטתי לוותר על המוסכמות ולהמשיך את הקשר.
כל החודש הראשון להיכרות שלנו הוא זה שחיזר ודחף עד שהבנתי שאני מתחילה להתאהב בו. הורדתי את כל החומות שלי ונתתי לעצמי להיסחף.
שבוע לפני שזה נגמר הרגשתי שהוא מתחיל טיפה להתרחק.. אבל לא משהו משמעותי. לא ייחסתי לזה חשיבות. הוא גם הציע לי לבוא איתו לארוחה אצל אמא שלו, וכמובן שהחברים שלו ממש אהבו אותי.
שקלתי ללמוד לימודים בחו״ל לתואר שני, והוא כל הדרך ידע מזה ותמך. אבל אז הייתה לי פגישה שממש קידמה את זה, ואמרתי לו שאולי יש לי אופציה להתחיל ללמוד בחו״ל כבר שנה הבאה. הוא דחף אותי לעשות את זה.
כששאלתי אותו אבל מה יהיה איתנו? מה, ניפרד?
הוא התחיל לומר שכל החו״ל הזה גדול עליו והוא לא יודע מה הוא רוצה ושאולי צריך להיפרד.
יום למחרת קבענו לדבר והוא התחיל לתרץ לי כל מיני תירוצים למה זה לא עובד. לכל דבר הייתה לי תשובה וגם אמרתי לו שאני ממש מצטערת שהחלצתי אותו, שאני השנה בכלל לא נוסעת ושאין לי איזה דחף לטבעת עכשיו או משהו. ואז הוא אמר שניתן לזה עוד צ׳אנס..
רק כדי להגיד לי חמש דקות אחר כך שהוא צריך לחשוב מה הוא רוצה בעצם!!! שלא פייר כלפיי שמישהו לא יהיה סגור על זה שהוא רוצה אותי...
יומיים אחר כך הוא הודיע לי שזה נגמר.
אני פשוט לא יודעת איך ממשיכים מכאן!
לא מבינה איך בן אדם יכול לרצות כל כך ופתאום להחליט שזה לא זה.. לא מכירה אף אחת שזה קרה לה.
בחיים לא דחו אותי בכזאת צורה וגם מי שכן חזר על 4.
אני לא מאמינה שאמצא מישהו שאמשך אליו בצורה כזאת, ושיאזן אותי כמו שהוא..
איך לעזאזל ממשיכים הלאה?? החברות שלי לא מבינות איך אני מתאבלת ככה על קשר של חודשיים אבל אני פשוט לא מצליחה להתגבר. חושבת עליו כל היום ובוכה כשאני מבינה שלא יהיה לי דבר כזה שוב..
לא יודעת איך להתמודד עם הלבד הזה ומרגישה שפספסתי בגדול בגלל הפה הגדול שלי.
רוצים להכיר לי הרבה אבל אני לא נמשכת בקלות לכל אחד.. מה לעשות? איך יוצאים מזה?? אני מרגישה שאני נשאבת לדיכאון....