מאוהב בילד מהשכבה שלי. משתגע, ולא יודע מה לעשות

שפטתם אותי מהר מאוד, אז החלטתי לתת קצת יותר רקע, על מה הכוונה דכאוני ומוזר.
בפעוטון ובמעון, בגילאי 1-4, כולם צחקו עלי, לא היו לי חברים והייתי בודד מאוד. הייתי העוף המוזר והייתי בודד.
בגן רשות, בגיל 5 עברתי אלימות פיזית ומילולית, שנאו אותי, לא היו לי חברים, צחקו עלי והייתי בודד.
בגן חובה היה שיפור קל- הופיעו לי שני "חברים" ונראתי קצת פחות מתבודד. בסוף היסודי הם התבררו לי כחברי נדמה לי.
ביסודי, בכיתות א'-ג' עברתי אלימות פיזית ומילולית, אפילו פעם אחת כל ה"חברים" שלי הפשיטו אותי באמצע חצר בית הספר. כולם צחקו עלי, קראו לי חנון צחקו עלי וירדו עלי.
בכיתות ד'-ו' כבר התחלתי להרביץ למי שעצבן אותי והאלימות הפיזית נפסקה. האלימות המילולית נמשכה והמשיכו לרדת עלי. בעיקר במראה. בת דודה שלי שהייתה מאוד קרובה אלי החליטה לנתק איתי קשר כי אני "חנון". החלטתי לעבור לכיתת מצוינות כדי שיפסיקו לקרוא לי חנון ועברתי 8 מדורי גיהנום.
בחטיבה, בכיתות ז' ו-ח', כל חברי היסודי ניתקו לי את הקשר בצורה הכי מגעילה שיש. נותרתי בודד בלי חברים. החטיבה, מהיום הראשון לא הלך לי טוב. בן של אחת המורות שהיה איתי בכיתה הפך לחבר של ילד מהיסודי ששנא אותי והתעלל בי נפשית והם התחילו ביחד לארגן את כל הכיתה נגדי. זה התחיל מירידות והשפלות פעם בכמה ימים ונגמר בהשפלות בכל רגע אפשרי. ביום ההולדת שלי קנו לי סמארטפון וילדה מהכיתה שכנעה אותי להוריד את הרשת החברתית וואטסאפ. הורדתי וצירפו אותי לקבוצה של הכיתה. מהרגע שנכנסתי התחילו להשפיל אותי בכל הזדמנות. כשהייתי חולה וביקשתי שיעורי בית ירדו עלי במקום לתת לי שיעורי בית. כשנתתי לילדים חולים שיעורי בית צחקו עלי. קיללו אותי בכל קללה אפשרית. המצב החמיר מיום ליום, ולמרות שהמחנכת ידעה מהכל ושהתלוננתי לכל גוף אפשרי, המעליבים מעולם לא נענשו. ילד נוסף בכיתה סבל מדבר דומה, הוא אמנם סבל מהשפלות בפרטי, אך אצלי, בשיא החוצפה זה נעשה מול כולם, וגרוע מכך, כולם שתקו. אף אחד לא העיז להגיד מילה למעליבים, ובכך יצרו לגיטימציה למה שהם עושים. סבלתי מאוד בתקופה זו והייתי נורא בודד.
בכיתה ט', הופיע לי החבר הראשון, שהכיר לי את החברה שלו. הרגשתי הקלה המובן מסויים. לא להרבה זמן. ההצקות בבית הספר המשיכו להחמיר. הילדים שהתעללו נפשית (אין לי הגדרה טובה יותר) התחילו ליצור שנאה כלפי גם בשכבה, כי הם הבינו שהם לא יכולים יותר לבודד אותי ממנה. ההתעללות בווטסאפ הגיעה לרמות שאין גרוע מהן, ובליינדספוט אפילו לא מתקרב לזה. בסוף השנה הנוראה הזו לקחתי החלטה לעבור לכיתת המצוינות השנייה, במהלך הכי נואש שאפשר, הכיתה הזו הומופובית מאוד וימנית קיצונית, ועברתי אלייה רק כי לא יכולתי להמשיך לסבול משנאה ישירה. חשבתי שיהיה קל, אבל מסתבר שלא. היועצת של התיכון שיחקה את עצמה פרימה דונה ורק תוך כמה חודשים נתנה לי לעבור. דיברתי אפילו עם מנכ"לית בית הספר כדי שתעניש את מי שהרס אותי בחטיבה. היא סיפרה שתעשה כך וכך. מה קרה בפועל? כלום.
השנה, בכיתה י', כשאני בכיתה החדשה, לא נקלטתי טוב. אין לי ממש חברים, אף אחד לא רוצה להיות לידי, אף אחד לא רוצה לעשות איתי עבודות, ואף אחד לא רוצה לקחת אותי ברצינות.
אפשר להגיד ששילמתי את המחיר על לעבור כיתה- אולי לא שונאים אותי יותר- אבל אם ידעו עלי למי אני נמשך, ישנאו אותי. ההרגשה הזו נוראה. לא טוב לי.
הסיבה היחידה שבסוף היסודי היה אצלי נסבל היא שנתתי לאחרים לנצל אותי. ידעתי שאם אני לא אתן לאחרים לנצל אותי אני אסבול יותר. אני תמיד אוכל את עצמי על למה אני נותן לאחרים לנצל אותי, אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אני כל הזמן נותן לאחרים לנצל אותי. אנשים לוקחים אותי כמובן מאליו, ושוכחים את כל הטוב שעשיתי ומתמקדים רק ברע. אף אחד לא רואה מה שטוב בי. רואים רק מה שרע. ומחפשים אותו. אנשים נהנים להתעלל בי. אני מרגיש כמו שק אדרוף בלוי. אני מרגיש כאילו עוד מכה ואני מתמוטט.
איפה שאמור להיות טוב לי, לא טוב לי. גם לא בכיתה החדשה. אין לי מקום טוב יותר להיות בו. אין בתי ספר נורמליים בעיר, ואין לי כיתות אחרות שנאי יכול להיות בהן.
כל מקום שאני אמצא צוחקים עלי. בין אם זה על המראה ובין אם זה על זה שאני מוזר.
כולם צוחקים על זה שאני מכוער. הדבר הראשון שעושים כשראוים אותי זה צוחקים. נאי לא מוציא מילה, לא זז תנועה וישר צוחקים. כולם אומרים לי שאני מכוער. אין שום יופי בעיני המתבונן. כולם חושבים שאני מכוער ובשביל ששאני לא ארגיש רע עם עצמי משווים אותי עם מכוערים במיוחד. כבכר ילדה שהייתה פעם בשכבה סכמה לי את זה בצורה הכי מדוייקת שיש: "אלייך ימשכו רק מי שנמשכים לכיסאות".
אפילו לחירשים יש יותר אהבה ממני. הכרתי חירש אחד מהאתר וכבר יש לו חבר... הוא גם בן 15. מה זה מעיד עלי? שאני פגום במיוחד?
חבר אחד שהכרתי דרך אותה אחת שהייתה חבר של החברה, הוא הומו, ורק בזכותי הוא קיבל את עצמו (נראה לכם שהוא זוכר את זה? ימשיך לחרבן לי על הראש בכל הזדמנות ולנצל אותי כי אני נחמד מדי...), רק 3 חודשים עברו מאז שהוא קיבל את עצמו. מה קרה כבר? הוא הכיר מישהו, וניסה להכיר לי אותו, למרות שהוא רצה אותו, ובסוף עכשיו הם חברים. גיליתי הרגע מידידה במקרה שהם שכבו. והוא אפילו לא מספר לי. ככה זה כשיש לך "חבר" שאתה צריך אותו רק בשביל לנצל.
אמא שלי צדקה לגבי החברים שלי. הם לא חברים. הם ינטשו אותי כולם בזמן הקרוב. הם תמיד נוטשים אותי כשקשה לי. עם כל קושי ממשי בחיים שלי אני בפועל התמודדתי לבד. ואז עוד ההורים באים ואומרים לי שאני לא חווה שום קושי בחיים. הם רק שוכחים כל מה שעברתי...
אל תנסו לחפש הקשר בין המשפטים. פשוט רע לי ואני רושם את רוב מה שמציק לי.
):

שפטתם אותי מהר מאוד, אז החלטתי לתת קצת יותר רקע, על מה הכוונה דכאוני ומוזר. בפעוטון ובמעון, בגילאי 1-4, כולם צחקו עלי, לא היו לי חברים והייתי בודד מאוד. הייתי העוף המוזר והייתי בודד. בגן רשות, בגיל 5 עברתי אלימות פיזית ומילולית, שנאו אותי, לא היו לי חברים, צחקו עלי והייתי בודד. בגן חובה היה שיפור קל- הופיעו לי שני "חברים" ונראתי קצת פחות מתבודד. בסוף היסודי הם התבררו לי כחברי נדמה לי. ביסודי, בכיתות א'-ג' עברתי אלימות פיזית ומילולית, אפילו פעם אחת כל ה"חברים" שלי הפשיטו אותי באמצע חצר בית הספר. כולם צחקו עלי, קראו לי חנון צחקו עלי וירדו עלי. בכיתות ד'-ו' כבר התחלתי להרביץ למי שעצבן אותי והאלימות הפיזית נפסקה. האלימות המילולית נמשכה והמשיכו לרדת עלי. בעיקר במראה. בת דודה שלי שהייתה מאוד קרובה אלי החליטה לנתק איתי קשר כי אני "חנון". החלטתי לעבור לכיתת מצוינות כדי שיפסיקו לקרוא לי חנון ועברתי 8 מדורי גיהנום. בחטיבה, בכיתות ז' ו-ח', כל חברי היסודי ניתקו לי את הקשר בצורה הכי מגעילה שיש. נותרתי בודד בלי חברים. החטיבה, מהיום הראשון לא הלך לי טוב. בן של אחת המורות שהיה איתי בכיתה הפך לחבר של ילד מהיסודי ששנא אותי והתעלל בי נפשית והם התחילו ביחד לארגן את כל הכיתה נגדי. זה התחיל מירידות והשפלות פעם בכמה ימים ונגמר בהשפלות בכל רגע אפשרי. ביום ההולדת שלי קנו לי סמארטפון וילדה מהכיתה שכנעה אותי להוריד את הרשת החברתית וואטסאפ. הורדתי וצירפו אותי לקבוצה של הכיתה. מהרגע שנכנסתי התחילו להשפיל אותי בכל הזדמנות. כשהייתי חולה וביקשתי שיעורי בית ירדו עלי במקום לתת לי שיעורי בית. כשנתתי לילדים חולים שיעורי בית צחקו עלי. קיללו אותי בכל קללה אפשרית. המצב החמיר מיום ליום, ולמרות שהמחנכת ידעה מהכל ושהתלוננתי לכל גוף אפשרי, המעליבים מעולם לא נענשו. ילד נוסף בכיתה סבל מדבר דומה, הוא אמנם סבל מהשפלות בפרטי, אך אצלי, בשיא החוצפה זה נעשה מול כולם, וגרוע מכך, כולם שתקו. אף אחד לא העיז להגיד מילה למעליבים, ובכך יצרו לגיטימציה למה שהם עושים. סבלתי מאוד בתקופה זו והייתי נורא בודד. בכיתה ט', הופיע לי החבר הראשון, שהכיר לי את החברה שלו. הרגשתי הקלה המובן מסויים. לא להרבה זמן. ההצקות בבית הספר המשיכו להחמיר. הילדים שהתעללו נפשית (אין לי הגדרה טובה יותר) התחילו ליצור שנאה כלפי גם בשכבה, כי הם הבינו שהם לא יכולים יותר לבודד אותי ממנה. ההתעללות בווטסאפ הגיעה לרמות שאין גרוע מהן, ובליינדספוט אפילו לא מתקרב לזה. בסוף השנה הנוראה הזו לקחתי החלטה לעבור לכיתת המצוינות השנייה, במהלך הכי נואש שאפשר, הכיתה הזו הומופובית מאוד וימנית קיצונית, ועברתי אלייה רק כי לא יכולתי להמשיך לסבול משנאה ישירה. חשבתי שיהיה קל, אבל מסתבר שלא. היועצת של התיכון שיחקה את עצמה פרימה דונה ורק תוך כמה חודשים נתנה לי לעבור. דיברתי אפילו עם מנכ"לית בית הספר כדי שתעניש את מי שהרס אותי בחטיבה. היא סיפרה שתעשה כך וכך. מה קרה בפועל? כלום. השנה, בכיתה י', כשאני בכיתה החדשה, לא נקלטתי טוב. אין לי ממש חברים, אף אחד לא רוצה להיות לידי, אף אחד לא רוצה לעשות איתי עבודות, ואף אחד לא רוצה לקחת אותי ברצינות. אפשר להגיד ששילמתי את המחיר על לעבור כיתה- אולי לא שונאים אותי יותר- אבל אם ידעו עלי למי אני נמשך, ישנאו אותי. ההרגשה הזו נוראה. לא טוב לי. הסיבה היחידה שבסוף היסודי היה אצלי נסבל היא שנתתי לאחרים לנצל אותי. ידעתי שאם אני לא אתן לאחרים לנצל אותי אני אסבול יותר. אני תמיד אוכל את עצמי על למה אני נותן לאחרים לנצל אותי, אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אני כל הזמן נותן לאחרים לנצל אותי. אנשים לוקחים אותי כמובן מאליו, ושוכחים את כל הטוב שעשיתי ומתמקדים רק ברע. אף אחד לא רואה מה שטוב בי. רואים רק מה שרע. ומחפשים אותו. אנשים נהנים להתעלל בי. אני מרגיש כמו שק אדרוף בלוי. אני מרגיש כאילו עוד מכה ואני מתמוטט. איפה שאמור להיות טוב לי, לא טוב לי. גם לא בכיתה החדשה. אין לי מקום טוב יותר להיות בו. אין בתי ספר נורמליים בעיר, ואין לי כיתות אחרות שנאי יכול להיות בהן. כל מקום שאני אמצא צוחקים עלי. בין אם זה על המראה ובין אם זה על זה שאני מוזר. כולם צוחקים על זה שאני מכוער. הדבר הראשון שעושים כשראוים אותי זה צוחקים. נאי לא מוציא מילה, לא זז תנועה וישר צוחקים. כולם אומרים לי שאני מכוער. אין שום יופי בעיני המתבונן. כולם חושבים שאני מכוער ובשביל ששאני לא ארגיש רע עם עצמי משווים אותי עם מכוערים במיוחד. כבכר ילדה שהייתה פעם בשכבה סכמה לי את זה בצורה הכי מדוייקת שיש: "אלייך ימשכו רק מי שנמשכים לכיסאות". אפילו לחירשים יש יותר אהבה ממני. הכרתי חירש אחד מהאתר וכבר יש לו חבר... הוא גם בן 15. מה זה מעיד עלי? שאני פגום במיוחד? חבר אחד שהכרתי דרך אותה אחת שהייתה חבר של החברה, הוא הומו, ורק בזכותי הוא קיבל את עצמו (נראה לכם שהוא זוכר את זה? ימשיך לחרבן לי על הראש בכל הזדמנות ולנצל אותי כי אני נחמד מדי...), רק 3 חודשים עברו מאז שהוא קיבל את עצמו. מה קרה כבר? הוא הכיר מישהו, וניסה להכיר לי אותו, למרות שהוא רצה אותו, ובסוף עכשיו הם חברים. גיליתי הרגע מידידה במקרה שהם שכבו. והוא אפילו לא מספר לי. ככה זה כשיש לך "חבר" שאתה צריך אותו רק בשביל לנצל. אמא שלי צדקה לגבי החברים שלי. הם לא חברים. הם ינטשו אותי כולם בזמן הקרוב. הם תמיד נוטשים אותי כשקשה לי. עם כל קושי ממשי בחיים שלי אני בפועל התמודדתי לבד. ואז עוד ההורים באים ואומרים לי שאני לא חווה שום קושי בחיים. הם רק שוכחים כל מה שעברתי... אל תנסו לחפש הקשר בין המשפטים. פשוט רע לי ואני רושם את רוב מה שמציק לי. ):