נמאס לי מהחיים הקטנים, משעממים וחסרי מעוף במדינה הזו, מתוסכל מאוד

נתחיל מזה שלא באמת קוראים לי פאקו זה פשוט שם שתמיד חשבתי שיהיה מגניב אם יקראו לי בו.

הסיפור שלי הוא כזה, אני בן 30, עובד כמנהל מוצר בתחום ההייטק. בגיל 21 אחרי הצבא נכנסתי עצמאית לשוק ההייטק עם ידע עצמי ואנגלית ברמה טובה ועבדתי בתמיכה טכנית כשלוש שנים. לאחר מכן עשיתי הסבת תחום ונכנסתי לניהול מוצר בתפקיד ג׳וניור. נשם צחמתי וצברתי נסיון רב בתחום תעשיית המשחקים ועבדתי בה כ-5 שנים, שנה וחצי מהן בחברה מאוד מובילה בתחומה בארץ וגם בעולם. את השנה האחרונה ביליתי בלונדון שם הציעו לי לעבוד עבור עוד חברת משחקים מצליחה שלקחה אותי תחת חסותה המלאה, תהליך אשרת עבודה מלא וכל החבילה המלאה.

עד גיל 29 היה לי ממש קשה לצאת מהבית של ההורים, סוג של מחסום רגשי. בשנה שביליתי בלונדון פתחה לי את החיים בכל כך הרבה כיוונים שלא חלמתי עליהם. התמודדות, עצמאות, חופש, בטחון לעשות את על הדברים שכל כך פחדתי לעשות במשך כל השנים והכל הלך בקלות ובשטויות שזה היה פשוט מצחיק להגיד ״מזה פחדתי״? החיים היו על הגל מהבחינה הזו אבל לצערי מבחינת החברה והתעסוקה קצת פחות. עתיד החברה שלנו לא היה ורוד והמורל המשרדי ירד, בנוסף אני התחלתי להתגעגע קצת לארץ למשפחה ולחברים והחלטתי שהניסיון שצברתי בלונדון שנה פלוס הנסיון הקודם יבטיחו לי חזרה רכה לארץ עם תהליך מציאת עבודה יחסית סביר ורק חיכיתי להגיע ליום הזה שבו אני יושב בדירה שלי בתל אביב עם העצמאות, הבטחון והחופש שהיה לי בלונדון ונהנה מזה עם משפחתי וחבריי.

את השורות האלה אני כותב לכם מהחדר שבו גדלתי בו בבית הוריי.עזבתי את לונדון בשביל זה, ואני תקוע פה כבר שלושה חודשים לאחר שאני פשוט לא מצליח למצוא עבודה. אני מנהל מוצר בתחום המשחקים אך מנסה לעשות לעצמי הסבה מקצועית לתחומים אחרים ולצערי אף אחד מהחברות שהתראיינתי בהן לא מעוניינת לקחת אותי ולתת לי את הבטחון להשתלט על תחום חדש ולהוביל אותו, שזה בינינו שטויות כי אין דבר שאני לא יכול ללמוד ולשחות בו תוך עניין של חודש חודשיים. את הנסיון הרלוונטי שאני מנסה לרכוש בהסבה הזו כולם דורשים ממני כתנאי קבלה ואני מרגיש תקוע.

את כל מה שעשיתי בחיים עשיתי במו ידיי, אין לי תואר ראשון מאוניברסיטה או מכללה או קורסים מקצועיים שעשיתי. אני לא מזלזל במוסדות האלו אבל זו הייתה הדרך שלי, לבנות את עצמי מעצמי, לבד ועד היום היא הוכיחה את עצמה לא רע כי יש לי רזומה מרשים.

חזרתי לארץ לפני שלושה חודשים ואני פשוט לא מסוגל להתמודד עם האפשרויות המוגבלות, חוסר המקצועיות בראיונות עבודה שמזמנים אותך ל 3-4 פגישות ואז מפילים אותך על הדברים הכי קטנים שאפשר לגשר עליהם בעניין של שבועיים תוך כדי עבודה שוטפת. עזבתי את לונדון כי רציתי להביא את הנסיון שרכשתי ולקדם אותו בארץ, כי זה הבית. לבנות לי פה קריירה מכובדת, להקים משפחה ולהיות מאושר עד כמה שניתן במדינה הבעייתית הזו שלנו. אבל שוק העבודה מפנה לי גב יום ביומו. אני מקבל דחיות נוספות ממקומות שהתראיינתי בהם, המוטיבציה יורדת ואין לי כבר כח להמשיך בתהליך הזה.

אני כבר שוקל לחדש את הקשרים בלונדון ולבדוק לגבי חזרה שם אבל אני אומר לעצמי ״לא יכול להיות שבנאדם איכותי כמוני עם המון נסיון שמכיר את העולם מצוין לא מצליח למצוא כאן עבודה, פשוט לא״.

המשכורות שאני מבקש תמיד בטווח (אני גם דואג לשאול את זה כדי שלא יהיה ראיון סרק) והתהליכים בחווייה טובה רק מה שחסר זה ה-10% הזה שלא מוכנים לקחת עליו ארחיות שתלמד ללא נסיון.

המדינה מנסה לעודד אותנו להשתלב בשוק העבודה וההייטק אבל החברות הפרטיות משתמשות בתהליכים דרקוניים כדי למצוא אך ורק עילוים מסתבר.

בתור גבר בן 30, שאין לו תואר ורק נסיון מאחוריו אני יכול רק לשחק על הנסיון ולא על הרבה דברים מעבר וכנראה שזה לא מספיק במדינה שלנו. עזבתי עתיד בטוח בלונדון עם משכורת גבוהה מאוד ש-80% משוק העבודה היו חולמים לקבל, דירה במיקום הכי מרכזי ומגניב בעיר. למה? כי רציתי לחזור לארץ, רציתי לחזור לארץ שתקבל ותעריך שהבנאדם עשה את המסע לחו״ל ולא כמו הרבה שבורחים ונשארים הוא בחר לחזור לפה והוא רוצה כאן לראות את עתידו. אבל המדינה מפנה לנו עורף ולא מוכנה להעסיק אותנו.

אז אני שואל עכשיו? למה שאשאר במדינה שלא מעריכה את המקצועיות שלי ולא מוכנה לתת לי קרש קפיצה ללמוד ולהתפתח, זה לא יהיה על תחת של אף אחד, רק שלי, אני אתן את ה-11 שעות ביום, אני אענה למיילים בלילה ואני אקח את זה על עצמי. זה שלי. תנו לי את זה ותשתמשו בי. לא עובד.

אני על סף איבוד הדעת פה, לא מצליח למצוא מוטיבציה לקום בבוקר וכל מה שנמצא לי בראש מהשנייה שנחתתי פה זה ״למה לעזאזל חזרתי...״.

לצערי המשפחה והחברים לא מנחמים את המצב מספיק. בשבילי, זה פשוט לא מספיק. אני רוצה יותר מזה ולא יודע כרגע מה לעשות...

אשמח לעזרה