מאז שחוויתי התעללות פוחדת ללכת לבית ספר, מה לעשות?

שלום לכולם, תכננתי כבר הרבה זמן לכתוב את השאלה הזאת, אני מאוד מקווה שתעזרו לי לפתור את הנושא הזה שכבר כמה ימים אני מרגישה בדיכאון ובחרדה בגללו, ניסיתי כבר לשאול על זה בעבר לא באתר הזה אבל חסכתי פרטים ועכשיו אני אפרט הכל ומקווה שלא תשפטו אותי.
הכל התחיל ככה, ביסודי לא הייתי ממש מקובלת, וסבלתי בכל פעם שהייתי באה לשם הייתי מנסה להמנע כמה שיותר ממבטים היו לי כמה חברות שיותר הרגישו לי כמו אויבות, אם היו מעליבים אותי הייתי פוחדת לענות ומפנימה והמצב הזה לא הפריע לי, אבל למרות כל זה אף פעם לא פחדתי ללכת לבית ספר הבית ספר היסודי שלי היה מקום קטן, לא הרבה ילדים, אז סוג של הרגשתי בנוח. בתקופת סוף שנה וגם בחופש הגדול החלטתי שאני רוצה להשתנות, לא הייתי מטופחת בכלל במראה אבל זה נושא אחר, ביטחון עצמי שואף לאפס, רציתי להפסיק לפחד מאחרים ושיכבדו אותי כמו שכיבדו את כל החברות שלי.
בקיצור היו כמה ימי גיבוש לפני החטיבה, שנמשכו שבוע, ביום הראשון לא פחדתי ללכת הייתה אווירה מאוד נעימה בחטיבה, יומיים אחרי זה באתי ופתאום כל האווירה השתנתה, החטיבה נראתה לי פתאום ענקית (היא באמת ענקית) עם מלא ילדים שאני לא מכירה אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה אני רועדת, וכל החברות שלי פשוט נטשו אותי בשביל ילדים אחרים ואני נדבקתי לאחת מהן שאמרה לי משפט שמאוד הוריד לי את הביטחון ׳׳אם תמשיכי ככה תהיי מנודה׳׳.
ביום הראשון של החטיבה, פחדתי ללכת, לא ידעתי אם חשוב לציין את זה אבל ידעתי שגם אמורה לבוא לשם חברה שלי שאני מאוד פוחדת לפגוש אותה במציאות בגלל שאנחנו מדברות בווטסאפ ובטלפון ושמה אני מתנהגת כמו שאני רוצה להתנהג ופחדתי שהיא תראה שבמציאות אני לא כזאת, חוץ מהילדה הזאת כל העבר שלי שם, כל הילדים שהכרתי שרוצים שרק יהיה לי רע ומחכים להזדמנות לצחוק עלי, וגם חברות שלי שמורידות לי את הביטחון לריצפה, בקיצור אני חוזרת ליום הראשון של החטיבה, במשך כל היום התחבאתי והסתובבתי בעיר שיקרתי לאמא שלי שלא הרגשתי טוב וחזרתי הבייתה, יום אחרי זה קרה אותו דבר שוב פחדתי להכנס לחטיבה והסתובבתי בעיר והתחבאתי, המחנכת שלי הייתה מספרת לאמא שלי על כל חיסור והייתה מאיימת עליה שאם אני לא אתחיל לבוא היא תכנס לכלא, כעבור שבוע כשהילדה ההיא לא באה לקחתי אומץ ונכנסתי לכיתה היה בסדר, אבל רק כי תחילת שנה ועוד לא התחברו לגמרי הצלחתי למצוא ילדים שאני מכירה בשביל להסתובב איתם אבל הייתי צריכה להדבק אליהם, כמה ימים אחרי זה היה אותו דבר, ואז כששמעתי שהילדה שוב באה עוד פעם התחבאתי, המורה שלי כמובן המשיכה לאיים ואמא שלי (ואבא שלי) מאוד פרנואידית, היום האחרון שבאתי היה היום שידעתי שאני לא אבוא יותר, זה היה סיוט, ילדים לא הפסיקו לבעוט לי בכיסא, בהפסקה התחבאתי שלא יראו אותי לבד, מאז הייתי מתחבאת כל הזמן אבל כל לילה הייתי מבטיחה לעצמי שאני אלך ושוב לא הלכתי הייתי מאכזבת אותי ואת אמא שלי שהאמינה לי כל פעם מחדש זה היה כל כך מעייף אותי נפשית שהייתי מגיעה הבייתה ונרדמת לכל היום. הייתי משוכנעת שלא הלכתי בגלל הילדה ההיא, אבל גיליתי שגם כשהיא נשארה בבית לא היה לי אומץ להכנס אז זה לא היה בגללה, בחודש נובמבר אחרי חודשיים ההורים שלי הבינו שמשהו לא בסדר והחליטו לקחת אותי לפסיכולוג הפסיכולוג לא עשה כלום רק לקח 250 שקל, אחר כך ההורים שלי כבר התייאשו מכל הסיפור הזה והשאירו אותי בבית, ואז אמרתי להם שאני רוצה ללכת לפנימיה עברתי מבחנים הם מילאו טפסים ואז כשנסעתי לביקור בפנימיה אמרו לי שהם לא יקבלו אותי עד שאני לא אעבור טיפול פסיכולוגי, זה היה באמצע חודש נובמבר ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר לילדים בעייתיים שלוקחים תרופות אבל זה בית ספר זמני רק לארבע חודשים הלכתי שם והאמת שמאוד נהנתי הרגשתי כאילו אין לי שום דאגות אבל שכחתי שזה זמני, רק לאחרונה הודיעו לי שאני צריכה לחזור לבית ספר שלי שביקרתי בו בקושי 5 פעמים ואני לא מפסיקה לחשוב על זה אני פשוט כל כך מפחדת, אני אהיה מוכנה לעבור לבית ספר אחר אבל זה בלתי אפשרי מבחינתם, אני מנסה לא לחשוב על זה אבל אני צריכה להפנים את זה שעוד פחות מ3 שבועות אני אצטרך לחזור לשם ואני אפילו לא יודעת איך לעשות את זה, אם מישהו באמת קרא עד לפה. אתם יכולים לייעץ לי בבקשה מה לעשות?