נפרדנו אחרי שנה וחצי, מפחד מהעתיד שלי

שלום חברה. אני וחברה שלי היינו אמורים לחגוג החודש שנה וחצי. היא הייתה הקשר הרציני והאהבה הראשונה שלי. עברנו כמעט את כל השירות הצבאי שלנו ביחד, עברנו בגידה מצידה, עברנו המון ריבים וקשיים. נתתי לה 200% ממני והיא החזירה לי בחזרה. אין יום שלא דיברנו שלוש שעות סה"כ לפחות, אין לילה שהיינו בבית באותו זמן ולא ישנו אחד אצל השני. תכננו כבר לגור ביחד אחרי הצבא ולעשות מיליון ואחת דברים. אבל אתמול זה נגמר. זה היה ספונטני לחלוטין שאני עדיין לא מעכל. בחודשים האחרונים התחלתי לחשוב על עצמי ועל העתיד שלי איתה. אני אוהב אותה בלי סוף, היא בן אדם עם לב טוב ואוהב, אבל היא לא בן אדם עם ידע רב, היא לא אחראית, לא מסודרת, ועוד כמה תכונות שתמיד היו אצלה אבל רק בזמן האחרון התחלתי לייחס אליהן חשיבות. כל התכונות האלו שהפריעו לי אצלה גרמו לריבים בינינו, כשאני מנסה להעיר לה והיא מתעצבנת, או מהדברים שהיא עושה ואני מתעצבן. כבר כמה שבועות שאני מתלבט אם להמשיך או לסיים את זה. לא כי אני לא אוהב אותה, אלא כי אני לא חושב שאני מסוגל להסתדר איתה בשגרה יום יומית. עד היום תמיד היינו נפגשים בשגרה צבאית, שזה אחת לשבועיים. אתמול בבוקר קמנו, רבנו, ופשוט אמרתי לה "בואי ניפרד". זה לא נגמר בטוב כל כך. זאת הייתה הפרידה הראשונה הרצינית שלי. עבר כבר יום מאז. אני לא אגיד שאני לא חושב עלייה מדי כמה שעות. אבל אני בקרב עם עצמי, מנסה כמה שפחות להתעניין, כמה שפחות לבדוק. אני באתי אל הפרידה הזאת מוכן, שמעתי על הרבה מקרי פרידה של זוגות שהיו אפילו 5 שנים ביחד. אני יודע שהדרך הכי טובה לעבור את זה היא לנקות את הראש ממנה, לחשוב כמה שפחות, להסיח את דעתי ממנה כמה שיותר בעזרת חברים, משפחה וכו'. יש לי אופי חזק, אבל אני יודע שזה הולך להיות לי קשה ואני כבר קניתי אריזת נייר טואלט שיהיה לי לבכי בלילות. אז ממה בעצם אני מפחד? חוץ מהזמן הקרוב שהולך להיות לי קשה מאוד, במיוחד מחר שאני חוזר לצבא ולא יהיה לי יותר עם מי לשתף חוויות. אני מפחד מהעתיד שלי. אני לא בן אדם ביישן מדי, אני דווקא כן יודע לדבר עם בנות, אני מרוצה מהמראה שלי. אבל בכל זאת, אני מפחד שלא אמצא מישהי שמתאימה לי. אני לא אלך לבנות שאני יודע שאני לא רוצה קשר רציני איתן רק כדי שלא ארגיש לבד. נהייתי בררן, מאוד. חברה שלי (לשעבר) ואני הכרנו דרך הפייסבוק בגלל שהיו לנו כמה חברים משותפים. לפני זה לא הלך לי משהו עם בנות. כמובן שבמשך השנה וחצי הזאת נהייתי אדם אחר והתבגרתי ואני כבר כמעט ולא מתבייש לדבר עם בנות. אבל בכל זאת, אני מפחד שאני אחזור למה שהייתי. שאשאר לבד. שלא אמצא בחורה שמתאימה לי. כל כמה שעות עולות בי מחשבות, האם זה היה נכון שפרדנו? אולי לחזור אבל להתפשר קצת? אולי אני אלך אליה לבית ונדבר על הכל מחדש? אני כותב את כל זה עם דמעות בגרון, אולי בגלל השיר שאני שומע שמוסיף למרגש. אז זה הסיפור שלי.