נמאס לי לספוג, איך להשיג ביטחון עצמי, להפסיק לבכות ולהעריך את עצמי?

שלום לכולם !
זאת תהיה חפירה ענקית אבל אני מבקשת שתקראו כי זה כל כך חשוב לי.
הנושא קצת מסובך ואני מאוד מקווה שתוכלו לעזור לי.
אז ככה, תמיד הייתי ילדה שקטה וביישנית.
ביסודי הילדים שלמדו איתי הציקו לי. וזה לא שהייתי מבודדת ובלי חברים, להפך היו לי מלא כאלה אך לכולם הייתה מטרה אחת - להוריד לי את הביטחון. כל אחד אמר משהו אחר "ראית את האף שלך? ממש כמו של חזיר כל כל קטן" "מה זאת הצורה של השפתיים שלך? מה את מוצצת?" "את דומה לחסידה עם הרגליים הארוכות שלך." "פנים כמו שלך צריכות ניתוח". עליתי לחטיבה עם ביטחון בריצפה. כל מילה שמישהו אמר איי פעם תקועה לי עמוק עמוק בלב. משהו כבד שנסחב איתי בכל מקום. מעגל החברים שלי התרחב. בנים התחילו להתאהב בי ולהציע לי חברויות. מבחוץ הכל נראה בסדר אבל מבנפים באמת סבלתי. והכל בגלל החברות החדשות והישנות שלי. ההצקות נהיו יותר גרועות עם הזמן. הרגשתי שהן מחפשות בי כל חיסרון שיש. כל פעם שהגעתי לכיתה הרגשתי שהן סורקות אותי. מחפשות כל דבר לא בסדר. כל כך רציתי להתלבש איך שבאלי, לפעמים לאסוף את השיער, אבל לא יכולתי כי הרי אני נראת כמו כלב עם שיער אסוף נכון?
הרגשתי שהעולם שלי סובב סביב החוסר שלמות. כל היום התעסקתי במילים ששמעתי. ולא היה לי את האומץ להגיד להן לסתום כי אני לא רוצה לפגוע בהן ולא רוצה לריב ולא רוצה לכעוס. למה אני כל כך טובה לכולם ורק סופגת חרא מכולם?! לא עשיתי רע לאף אחד, למה כל זה מגיע לי??
חברה שלי שהכרתי ממש בזמן האחרון, (תודה לאל שהכרתי אותה) אמרה שאני ממש יפה אבל לא מעריכה את עצמי ונותנת לעצמי להעלב מכולם. עוד ילדה אחת שבשביל הגיל הצעיר שלנו יש לה נסיון ענק בבנים, אמרה לי שאני מהממת ועם גוף הורס ויכולה לסתום לכולם את הפה ולהשיג את כל מי שאני רוצה אם רק הייתי מעריכה את עצמי .
ונמאס לי!!! למה אני מקשיבה לכל הבנות האלו?? נמאס לי לקבל מהן את המבט העקום ואת ההערות שרודפות אותי בלי הפסקה כבר מאז שאני זוכרת את עצמי. אז זהו. אני רוצה להקשיב לילדה הזאתי עם הנסיון בבנים. יש כמה ילדים שאני דלוקה עליהם, למה לי לשקוע בכל העצב הזה ולא לנסות לעשות משהו?
אז אחרי כל החפירה הענקית השאלה שלי היא איך להשיג ביטחון עצמי, להפסיק לבכות ולהעריך את עצמי? כי אני באמת לא מתכוונת יותר לסבול את כל זה!
תודה לכל מי שהצליח לקרוא עד לכאן, בבקשה תענו לי