דיי מיואשת מגיל ההתבגרות, אני חווה כל כך הרבה תסכול ביום יום שזה משגע

היי זה עומד להיות סוג של פריקה\ בקשה לעזרה.
אז ככה אני נערה ואעדיף לא לציין את גילי מחשש לעלבונות, ובעיקרון יש מקרים מסוימים שאני באמת באמת מיואשת מהמצב במדינה שלנו, מכל הבחינות. לפעמים אני מיואשת מילדים בגילי, לפעמים אני מיואשת מחוסר צדק, לפעמים אני מיואשת כשפוגעים בי. כאילו נמאס לי לנסות לשנות דברים, וזה ממש העציב אותי כשהתבגרתי כשהבנתי שלא לכולם יש לב טוב. אני יודעת שזה נשמע ממש תמים ומוזר, אבל כאילו - אלוהים! כל המהות שלנו כבני אדם זה להיות טובים אחד לשני. הופתעתי לגלות כמה אנשים שלא מקבלים אף אחד חוץ מעצמם קיימים במדינה שלנו. בעיקרון יש לי דעות מרכז-שמאל בפוליטיקה הישראלית, ואני מרגישה הרבה פעמים שצוחקים עלי כשאני מביעה את דעתי (ואני מביעה את דעתי המון, אבל אף פעם בלי זלזול בדעות אחרות) עקב הגיל שלי. אני מרגישה כל כך רע כשאני מסתכלת על רוב הילדים בגילי, ששופטים על פי חיצוניות, שכל מה שמעניין אותם זה מה הוא אמר על ההיא שהיייתה עם ההוא, שלא משקיעים בלימודים. קראתי כל כך הרבה ספרים כשהייתי צעירה יותר ואני מניחה שהתרגלתי לעולם המושלם שקיים בהם. בנוסף, אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית ואני מרגישה שרוב הבנים סביבי, כולל הרבה חברים שלי, נרתעים מזה. המון אמרתי את דעתי בנושאים הקשורים לזה כמו האשמת הקורבן, התרבות שלנו, מגדר ועוד הרבה שקשורים, וכולם התנגדו לדעתי. כמובן שהכל נשאר ברוח טובה, אבל עדיין. אני חושבת שזה גם אחת הסיבות שלא היה לי חבר, זה לא בקטע משתחצן או משהו אבל פשוט אני מרגישה שרוב הבנים סביבי יעדיפו אחת שאפשר פשוט תעדיף שישלטו עליה ושתהיה יפה וזהו, מאשר שיהיה לה מה לומר על כל נושא. יחד עם כל מה שכתבתי, יש קטעים שאני באמת לא בוגרת.. שאני נעלבת בקלות. זוג חברים שאני מכירה (בן ובת) אמרו לי פעם שאני כמו ילדה קטנה, הבן אמר לי שזה לא בקטע של להעליב ושהוא לא חושב שאני לא בוגרת, והבת אפילו דברים יותר מעליבים מרק ילדה קטנה.(לא שילדה קטנה זה לא מעליב גם ככה..). אני מניחה שזה בגלל שאחת מתופעות הלוואי שקיימות ללב טוב מדי, זה רגישות יתר. אז בבקשה ממכם בתגובות שלכם תהיו עדינים במה שתכתבו, למרות שזה אנונימי.. כל כך הייתי רוצה להכיר מישהו בגילי שיהיה פשןט אפשר לדבר איתי על נושאים שרוב אם לא כל הילדים בגילי בכלל לא מכירים בהם, ומעציב אותי לדעת שיש כל כך הרבה אנשים רעים ולא מקבלים בעולם. ממש נמאס לי מ99.9 אחוזים מהילדים בגילי, שהיו צועקים לנערה יפה שהיא כוסית פשוט בלי למצמץ בלי לנסות להבין שנייה כמה זה שגוי. ומנערות שפשוט לא מפסיקות לרכל אחת על השנייה ולקנא ולהסתכל בכזאת צרות עין אחת על השנייה. וממורים שממעיטים בערכי. ומהחברה שאני מוקפת בה ביום יום שלי. בחיי שהייתי מעדיפה להיוולד מאה שנים אחורה, כשלא כולם היו תקועים בטלפונים שלהם, מסיימים ומתחילים חברויות באמצעות הקלדה של מילים ריקות וחסרות משמעות. כל החברים שלי הם בסגנון הבנים והבנות שתיארתי, ואני לא חושבת שלהגיד להם להפסיק לדבר איתי על בנות אחרות או לשלוח לי תמונה של מישהי יפה ולכתוב "נכון היא כוסית" יהיה רעיון יותר טוב, מהסיבה הפשוטה שיקחו אותי כ"לא זורמת", במקום לנסות להבין את הנקודה שלי ופשוט לכבד אותי. בנוסף נמאס לי להיפגע כל כך ומילא מדברים אישיים, יש דברים שקורים בעולם ואני פשוט מדמיינת את האנשים שזה קרה להם ומתמלאת זעם על האנשים שנתנו לזה לקרות וכמעט מתחילה לבכות מתסכול. אני חווה כל כך הרבה תסכול ביום יום שזה משגע. איך הייתם מייעצים לי לעבור את הגיל הזה?