זה נראה כאילו אין לי חברים אמיתיים, אני מרגיש רע. עצוב לי

היי חבר'ה
אני מרגיש רע. עצוב לי. אני מרגיש שאין עוד סיבה לחיות. והכל- בגלל ה"חברים" שלי.

אני לא בין המקובלים ואני גם לא מהפריקים של הכיתה. אם ממש למקם אפשר להגיד שאני מעל הממוצע, אבל עדיין- זה לא ממש עוזר.
אני לי ביטחון עצמי גבוה, אבל גם לא נמוך, סביר כזה. ויש לי חברה.

בבצפר הכל טוב- טוב מאוד אפילו- יש לי חברים, אני מסתובב איתם בהפסקות, צוחק איתם ונהנה. אבל כאן זה נגמר.

זה מתחיל אחרי הצהריים. בואו נגיד- המצב לא גרוע. הוא סביר. יש לי 2 או אולי 3 חברים (לא מהמאוד מקובלים) שמציעים לי להיפגש איתם אחה"צ וזהו. עם כל שאר הילדים שאני איתם בהפסקות, אני צריך להציע להם שניפגש, אחרת- זה לא יקרה.

טוב. עכשיו חופש. וזה הזמן לבלות. לצאת למקומות, לסרטים, למסעדות וכאלה.
לקראת סוף החופש החלטתי שבאלי ללכת עם כמה מהחברים שלי לסרט.
הצעתי לחבר אחד, והוא אמר שהוא הלך כבר עם חברים אחרים (לא מהכיתה). דיברתי עם עוד חבר, והוא גם אמר שהוא הלך כבר.
מה שקורה זה שכל חבר הולך עם החברים האחרים שלו- אחד הולך עם החברים מהחוג, אחד הולך עם החברים מהיסודי, ועוד אחד הולך עם חברים מהשכבה שהתחבר איתם דרך משחק מחשב.
עכשיו אני לא מת על המשחק מחשב הזה, אין לי טעם בחוגים של החברים שלי, עם חברים מהיסודי לא שמרתי על קשר, וזהו- אני לבד.

וזה עוד מקרה שאני יכול להבין, אבל לפעמים קבוצה של ילדים מהכיתה הולכים ביחד לסרט בלעדיי- וזה עוד יותר כואב. כמעט תמיד זאת אותה קבוצה של ילדים, ילדים שאני באמת מסתדר איתם ונהנה איתם בבצפר ואחרי צהריים, אבל כשזה מגיע למקומות בילוי- אני מחוץ לתחום.

הפעמים היחידות שאני כן הולך לסרט עם חברים זה כשאני מארגן משהו- אבל זה לא קורה לעתים קרובות.

אני כבר לא יודע מה לעשות. רוב החופש הרגשתי רע, על סף דמעות. הייתי כלכך עצוב. מצאתי לעצמי חברים שיהיו בסבבה איתי ובכיף איתי בבצפר ואחרי הצהריים, אבל כשמגיע סרט חדש, פשוט כולם שוכחים אותי. או שכל אחד הולך לקבוצת חברים שלו, או שהם הולכים ביחד בלעדיי.

אני כבר אובד עצות. כלכך רע לי. יכול להיות שזאת סתם תקופה רעה שלי ושאני סתם מקצין את הכל ולוקח את הכל ללב כלכך, אבל עדיין אני מרגיש רע עם זה, בעיקר כי זאת לא הפעם הראשונה. בבקשה תעזרו לי.