שביתת מיים ואוכל בשיא החום כדי שיפנו אותי ואני לא אאלץ לעבור את השבוע הזה; מסוכן?

שביטת מיים ואוכל בשיא החום כדי שיפנו אותי ואז אני לא אאלץ לעבור את השבוע הזה; זה מסוכן?

שלום, אני חיילת בתפקיד מובחר בצהל, עברתי הכשרה נורא קשה שלקחה חלק ממני שאולי אף פעם לא ישוב. אני אף פעם לא אהיה מה שהייתי. הביטחון שלי נפל ולעולם לא יחזור, האהבה העצמית שלי, הכל... הכל מת... אני כותבת את זה עם דמעות, הייתי ילדי שמחה, חזקה, אמיצה, דברנית שמוקפת באנשים, הייתי מדהימה, אהבתי את עצמי.. ועכשיו? התמודדתי עם הכשרה כל כך קשה, עמדתי בכל אתגר שהצבתי לעצמי הגעתי רחוק ואני כלום, אני כלום ושום דבר, אני בן אדם מסכן טיפש ועלוב ומיותר בעולם הזה. אני קמה כל בוקר בידיעה שאני מיותרת- שאני אפס, שאני מפגרת, שאני סתם פרצוף יפה, אני כלום, אני אף אחד. אני אף אחת. אני ילדה מפגרת עם פחדים ובעיות חברתיות, אני מוקפת באנשים כל כך איכותיים, בכל זאת מדריכות חיר, ואני תוהה איך נפלתי להיות בחברת כל כך חכמים, ובנוסף אנשים שלא שמים עלי? למה קיבלתי תפקיד שלא מתאים לי? למה אני צריכה לשלם את המחיר על העובדה שהם טעו ולקחו אותי להדרכה שלא מתאימה לי? ואני אוויר, הרגשתם פעם בלתי נראים? שאף אחד לא אומר לכם בוקר טוב, או לילה טוב, או מה שלומכם? אין את מי לשתף, אין עם מי לדבר, ואני בתור בחורה מצחיקה וחברמנית לפעמים אני לא מצליחה לשתוק. לא הגעתי ממקום של שקט ומופנמות, לא הגעתי ממקום שאין לי עם מי לדבר, לשתף, לשאול. פה ושם כשמספרים משהו מצחיק נפלט לי צחוק, או כשקרה לי משהו מצחיק אני רוצה לשתף, אז אני לפעמים אומרת את דעתי על משהו מסוים, או נפלטת לי מילה או צחוק קטן ואני נושכת את הלשון עד זוב דם ואובדן חושים. השתיקה בטוחה יותר. עדיף להיות אוויר ושלא ידברו עלי. שלא ידעו כמה אני חולה בדיכאון. כמה אני מוזרה, הן כבר יודעות... למה להחמיר? הן לא מעוניינות לשמוע אותי.. 90% מהזמן הן מתעלמות ולא עונות לי... לא משנה מה אני אומרת אין תגובה- הן לא רואות אותי. אז אני מעדיפה לשתוק.
בקיצור ולעניין יש לנו שבוע מדורי, יומיים ״כייף״ בטבריה ויומיים של ירי, לימודים, חזרה על החומר ומבחנים, ומהרגע שגיליתי את זה לא ידעתי שקט. אחןתי התחתנה, ובכל החגיגות הלב שלי רעד, כי ידעתי שביום ראשון אני אאלץ לבלות עם האנשים שהכי שונאים אותי בעולם כולל קצינים סמלות ומפקדים שבוע שלם, ושוב להוכיח כמה שאני מפגרת לא מצליחה שנמצאת בתפקיד הכי לא מתאים לה בצהל. שוב אני אסבול. בשבוע מדורי האחרון שהיה הייתי משותקת, משותקת מפחד, בכיתי בלילות מחוץ לחדרים והתחבאתי מחשש שמישהו יראה. לא אכלתי כלום, כלום, הרעבתי את עצמי כי לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה ולהכניס אוכל בחברת האנשים האלה. איך אני יעשה את זה? איך אני אסבול שבוע שלם? רק עכשיו חזרתי מרגילה של חופש עם המשפחה ועם עצמי, עם עצמי! כן, אני השמחה, המצחיקה שאנשים אוהבים. הייתי יפה, לשם שינוי קיבלתי מחמאות, ושחיתי, והרגשתי בן אדם... שווה משהו, כן, בבית אוהבים אותי, יש לי חבר וחברות ומשפחה וידידים ועולם, עולם קטן משלי, רק שלי, עולם שאני מאושרת בו. וביום ראשון? כשאני נועלת את נעלי החיר האדומות, הכומתה האדומה, מדי הזית, התיק הענק הזה אני כבר לא אני, אני מישהי מפגרת, טיפשה, מסכנה, מופנמת, פחדנית, שכל היום יושבת בצד ורועדת מפחד מהסמלות שלה, מישהי שלא ישנה בלילות ולא מסוגלת לחייך, אני שותקת כי השתיקה בטוחה יותר. על מדים אני ילדה שלא טוב לה בחיים האלה, כבר פגעתי בעצמי בהכשרה כי איבדתי את זה לגמרי. אני מתה מפחד, אני יושבת ומדברת בטלפון עם חברה וכשנכנסת לחדר מישהי אני משתקקת ומנתקת - כי אני לא מסוגלת שהן ישמעו אותי. אני מפחדת מהקצינה, היא גם לא אוהבת אותי. אני מפחדת מהראש מדור, מפחדת שיעיף אותי, ומפחדת מהשבוע הזה. חם בטבריה, חשבתי אולי לא לשתות ולא לאכול כל יום ראשון ושני עד שאני יתעלף או יאבד את ההכרה. לא סתם להתלונן על כאבים, פשוט ליפול לעייני כל, לא תהיה להם בררה אלא לפנות אותי לבית החולים. אני בחורה חזקה שום דבר לא יקרה לי, קצת אינפוזיה. מה אתם אומרים? עדיף מאשר לבכות ולהיות לבד ומושפלת, ואז להיבחן ושוב להפגין טיפשות בפני כולם. הם לא בוחנים אישית, גורמים לנו לעמוד מול כולם או לצאת תותח או מפגר. אני עייפה מהמבחנים, מההרגשה של כל רגע עומדים להעיף אותי ועייפה מהאנשים.... מה לעשות?
ואל תגידו לי לדבר עם הקצינה/ מפקדת! הן שונאות אותי ולעולם לא יבינו! הייתי הולך לקבן בימי ראשון וגם את זה הם לא אהבו...... אז הפסקתי. מה לעשות? אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב...