איך להתמודד עם החרטה על אי עשיית צבא?

בגיל 18 הייתה לי את האופציה לצאת מהצבא בגלל בעיות, לקחתי את האופציה כי חשבתי שאני מרוויח פה משהו למרות שבפנים יכולתי גם להגיד "לא, אני רוצה לשרת" למרות הבעיות ולהמשיך לשירות/התנדבות. בחירה שאני מתחרט עליה עד היום. עברו כמה שנים שלא ממש הקדשתי יותר מדי מחשבה לנושא אחרי השחרור אבל לאחרונה אני שוב חושב על זה. אני כל הזמן חושב על חברים שלי שראיתי איך הם התפתחו במהלך הצבא, איך לדוגמא ביישן הפך לפתוח. אני מסתכל בתמונות בפייסבוק של אנשים שהם מצולמים על מדים עם חברים שלהם עם חיוכים שבד"כ מלווים בתיאורים של "המחלקה הכי טובה" או "מת על האנשים האלה" או "חוויה של פעם בחיים" ואני מרגיש קנאה וכעס שלי אף פעם לא היה את זה. אני מרגיש שפספסתי חוויה לכל החיים. חוויה חברתית עם אנשים טובים שיכולתי להכיר, חוויה מעצימה ואישית ומשנת אופי שאולי יכולתי לקבל בגלל מה שהצבא היה נותן לי. משהו שאני בחיים לא אזכה לחוות. אני שומע על האנשים שאמרו שהם הכירו חברים לחיים בצבא. אני שומע על האנשים שאמרו שהצבא פיתח וביגר אותם בין אם זה להיות עצמאי יותר או אסרטיבי יותר. לדוגמא שמעתי מאבא של מישהי שרצה בכוונה שהיא תשרת רחוק מהבית בשביל שהיא לא תהיה יותר "ילדה של בית" ותלמד להיות עצמאית. אני לא יודע אם זה באמת קרה בסוף אבל אני יכול לתאר איך זה יכול לעזור וזה משהו שלי לא היה ואני לא יכול שלא לחשוב על עצמי אם אני תמיד אהיה "ילד של בית" כי מעולם לא חוויתי משהו כמו צבא. יום אחד הייתי בבית של חבר וראיתי תמונות שלו מסמוגרות מתקופת הצבא עם חבריו החיילים והיחידה שלו, תמונות שמשדרות בשבילו זכרונות יפים וחוויות שהוא גאה בהן וזה צבט לי בלב שלי אף פעם לא היה את זה. אני תמיד מהרהר על מי שיכולתי להיות בגלל הצבא. קשה לי לחשוב על כל האנשים שהיו במסגרת והתפתחו, שהכירו חברים. אני גם מרגיש שאני לא ישראלי 100% בגלל זה אם יש בזה מידה מסויימת של היגיון כי חלק מאורח החיים הישראלי זה להגיע לצבא בסופו של דבר. תמיד כשאהיה בחברת אנשים שידברו על חווית הצבא שלהם ויצחקו ויוכלו להבין זה את זה על הדיבור הצה"לי זה רק יזכיר לי כמה חרא אני מרגיש לגבי זה שלא עשיתי צבא ואני ארגיש לא שייך שלא מבין בכלל על מה הם מדברים וסתם מדוכא. דוגמא שקצת יכולה לתאר את זה יותר זה כמו בסדרות/סרטים, כמו סדרות כמו "תאג"ד" או "המפקדת" וזה נותן לי להרגיש כמו משהו שרק אנשים שעשו צבא יוכלו באמת להזדהות ולהינות מהסדרות באופן עמוק כי הם חוו את מה שקורה שם לעומת אנשים שלא שירתו. עכשיו נכון שצבא זה לא הכל שמש וקשת, יש הרבה מאוד רע שם מבחינת יחס, הרבה חיילים מדוכאים ולא רוצים להיות שם ולא כל אחד מתפתח ויוצא פרפר משם. אבל אני תמיד ארגיש שפספסתי פיתוח אישי, שיכולתי להיות מישהו יותר בוגר, חזק מנטלית ושראיית החיים שלי הייתה שונה לגמרי אם הייתי עושה צבא. אני לא יכול שלא לתהות...האם אני, בן אדם יחסית סגור דיכאוני, היה יכול לצאת מהצבא בן אדם יותר פתוח, יותר עצמאי, יותר חברותי, יותר "בוגר"? מה כבר יש במערכת הזאת שכל כך משנה את החיים לאנשים? אני יודע שאני בגיל שצריך לחשוב קדימה מבחינת השכלה ועבודה אבל אני מרגיש שלא להיות בצבא זה יהיה משהו שאני אתחרט עליו כל החיים. אני שונא את העבודה שלעולם לא אדע איך זה לעבור טירונות או לעבור חוויה בתוך הצבא שאהיה גאה בה במבט לאחור, או לדעת את ההרגשה של לגזור חוגר, או להבין מה הם כל המושגים שכל כך משתמשים בהם הרבה בצבא, או להסתכל על תמונות שלי עם חברים על מדים מהתקופה הזאת ולהיות נוסטלגי ולהיזכר בתקופה הזאת ובשינויים שעברתי ובחיים שהיו לי. אני שונא את העובדה שכל חיי עכשיו אשאל את עצמי "מה אם....".