הסתגרנו לנו קצת בבועה שלנו. חתונה תנעל את זה. כדאי בכל זאת להתחתן עם אהוב ליבי?

היי... טוב, אז ככה. לפני שנתיים פגשתי את אהובי, באמת שאנחנו בזוגיות שלא ראיתי כמוה. הוא רומנטי, יודע תמיד להצחיק אותי, קורא אותי כמו ספר פתוח, ייסע גם לקצה העולם בשבילי (עבר מהמרכז לגור בצפון כדי שנוכל להיות יחד). אנחנו יכולים להיות כנים ופתוחים בקשר לכל דבר בזוגיות הזאת וזאת הרגשה מדהימה. אני מאוהבת בו וגם אני מוכנה לעשות הכל בשבילו, יודעת להצחיק אותו וכו'. טיילנו המון בארץ ובעולם והתקרבנו כל כך... ככה שברור שכשהציע לי נישואין אמרתי כן.

בתקופה האחרונה דברים קטנים מתחילים להטריד אותי למצב של חוסר שקט. דברים באמת קטנים ומטופשים... מהסוג שחושבים עליהם בדייט ראשון, לא מהסוג שחושבים עליהם אחרי שנתיים ביחד. פתאום הצרות המשפחתיות שלו נראות לי כמו אסון שאני רק רוצה להתרחק ממנו כמה שיותר (המצב שם לא הכי וורוד).
פתאום העובדה שאין לנו תחביבים משותפים מתחילה להעיק עליי מאוד (יש לי המון תחומי עניין, אני בנאדם עם אופקים רחבים מפה ועל להודעה חדשה... על חצי מהדברים שאני אוהבת בעולם אין לי עם מי לדבר בכלל) בלי קשר לזה שהתחביבים שלו (מוזיקה, סרטים וכו') ממש לא מדברים אליי ואפילו להיפך. אני מוצאת את עצמי שואלת בלב אם אני באמת רוצה להתחתן עם בחור שאוהב מוזיקה שמורטת לי את העצבים.

זה כל דבר הכי קטן... אנחנו סטודנטים ואנחנו בתקופת מבחנים, יש לנו עכשיו פחות סקס. גם ככה זה היה רק פעם בשבוע ככה (אני בנאדם של 2-3 פעמים בשבוע) ועכשיו זה פחות. הסקס עצמו מדהים אבל כשאין לפחות 6 פעמים בחודש אז זה חסר לי. הוא השמין טיפה מאז שהכרנו (לי זה ממש לא מפריע, אבל זה פוגע בביטחון העצמי שלו... וביטחון עצמי הרבה יותר מושך בעיניי ממראה חיצוני). אני אמנם סומכת עליו שאם זה באמת מפריע לו הוא יעשה משהו בקשר לזה (הוא כבר הרזה איזה 20 קילו מאז התיכון לפי תמונות וסיפורים), אבל הבעיה זה שראיתי אצלו דפוס כזה שלפעמים הוא מתלונן על דברים אבל לא עושה שום דבר בקשר אליהם.

בקיצור אני ממש מחפשת אותו! בקטנות! ובשטויות! ומודאגת... ולדעתי אני כן רוצה להיות איתו לכל החיים אבל פשוט מתה מפחד מהמילה "חתונה". לא ראיתי זוגיות באמת אוהבת, סקסית וטובה אצל אף זוג נשוי בחיים שלי (כולל כל המשפחות שהכרתי, כולל שלי וכולל שלו). ההרגשה בלב שלי היא שהכל בקשר שלנו היה כזה מושלם... אז למה להרוס? ועכשיו אני כאילו מקלקלת בעצמי עם כל מיני מחשבות מפגרות... הורסת לעצמי ):

טוב, חברים, אני אפילו לא יודעת אם יש לי מה לשאול אתכם. כנראה בעקר רציתי להשתפך. עוד נקודה בקשר אלינו זה באמת החוסר בחברים משותפים (או כמעט חברים בכלל, בעצם). שנינו טיפוסים מופנמים ולשנינו היו כאלה "חברים הכי טובים" בתיכון שהתפוגגו להם כשנגמר הצבא. לא מצאנו חדשים (שלא לדבר על זוגות חברים, שנדירים בגילנו בערך כמו חדי קרן מצויים). אני אמנם מופנמת אבל כן חברתית והייתי רוצה לראות אותנו בסיטואציות כאלה... במשך שנתיים לא יצא. אני גם אוהבת לרקוד וללכת לים וכבר שנתיים לא יצא (זה רק חלק מהתחביבים האלו שלי שלא מעניינים אותו. ואי אפשר לצאת לרקוד לבד...) קצת פוחדת באיזה שהוא מקום לוותר על חלק מעצמי, הסתגרנו לנו קצת בבועה שלנו. חתונה תנעל את זה.