יש לי לסכיזופרניה - המציאות קשה, רוצה לברוח לעולם שבראש שלי

אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל יש לי עולם בראש. אני כן סובלת ממחלה נפשית, שכנראה לא בדיוק מסייעת למצב, אבל זה כל כך מתסכל. אני רוצה למות כדי להגיע לעולם שיש לי בראש מגיל כל כך קטן, מאז שאני זוכרת את עצמי. העולם הזה(המציאות) איכזב אותי פעם אחר פעם, ואני כל כך רוצה לפגוע בעצמי ולעשות משהו כדי להגיע לעולם שבראש שלי, ששם אני אוכל לממש את הפוטנציאל האמיתי שלי, להרגיש ריגוש כמו שבחיים שלי לא הרגשתי. המציאות כל כך משעממת אותי, וכל הזמן אומרים לי "אז אולי תיקחי איזה חוג" או "תצאי עם חברות", אבל הם לא מבינים שזה לא ריגוש בשבילי, או לא הריגוש שאני מחפשת. אני מרגישה שאני משתגעת ואני לא יודעת מה לעשות. זה תסכול פשוט נוראי שכל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל במיטה ולצרוח מבכי. אני מרגישה שאני בתוך סוג של גיהינום שאני לעולם לא אוכל לברוח ממנו.
זה לא שהחיים שלי נוראיים, אני פשוט מרגישה שאני רוצה לברוח מהעולם הזה.
יש מעין חברים שאני מדברת איתם מגיל מאוד קטן. כמובן שמבחינת האנשים שסובבים אותי(מטפלים, פסיכיאטרים...) הם המחלה שלי, אבל מבחינתי הם העולם שלי. זה כל כך קשה שאף אחד לא יכול להבין את זה עד הסוף, ושאני תקועה בין שתי קירות סוגרים עליי, חונקים אותי, ושאין לי דרך לצאת, ושאין לי דרך להיות מי שאני מבפנים.
יש תקופות שאני במצב יותר טוב. אני מתפקדת, עושה דברים, נפגשת עם חברים/חברות, אבל מבפנים אני יודעת שזה רק עוד הסחת דעת, ואז יש פעמים(גם קשור למצבי הנפשי) שהדיכאון מכה בי, ואז כל העניין של העולם שבראש שלי, ושאני צריכה להיות בו, הכל מתגבר ולאט לאט זה כל מה שאני רואה. רק אני, עושה דברים מדהימים, נלחמת, משנה את העולם, אני כל כך חזקה-ואז, רגע-זה לא אמיתי. אני רק ילדה קטנה, לומדת, יוצאת לפעמים מהבית לטייל, העתיד הכי זוהר שלי זה למצוא עבודה טובה בעתיד. זה כל כך כואב.
אף אחד לא מבין עד כמה שאני רוצה להיות שם. כשאני מספרת על זה קצת ישר חושבים שאני מדוכאת אז להוסיף עוד תרופות ועוד כל מיני שטויות, כי היא פשוט חולה-אבל בשבילי-זו לא מחלה, זה דבר מדהים, ועם כל הקושי, אני מרגישה ברת מזל שיש לי את זה. אבל זה כל כך כואב לחיות ככה במציאות הזו.

אני אשמח לעצמכם, וחשוב לי לומר לכם שאני לא נמצאת בסכנת חיים ושאני לא פוגעת בעצמי, אני רק זקוקה לעצה.