כן
היי.
אתמול אני וחברה שלי הלכנו באחת השכונות בעיר שלי, ועברו לידנו שתי פרחות מהבית ספר שעולות לכיתה ח' ואני וחברה שלי ל-ט'. בכל אופן, אחת מהן התקרבה אלינו וצרחה לנו באוזן ממש חזק, ואז השנייה צחקה וקראה לה עזבי את השתי מסכנות האלו. אני מתחממת ממש מהר, אבל אף פעם לא עושה עם העצבים האלו כלום. חברה שלי כבר חיממה מנועים לקלל אותן, אבל אמרתי לה שאין טעם לבזבז עליהן אוויר, הן פשוט המשיכו ללכת עם הגב אלינו, ואנחנו המשכנו ללכת עם הגב אליהן, חשבתי שנגמר, שתי פרחות מפגרות שעפות על עצמן. אבל לא, הן פשוט המשיכו לקלל אותנו, אפילו לא זרקנו מבט אליהן בהתחלה. למה? מה יוצא להן מזה? הרגשתי חרא שעצרתי את חברה שלי מלהחזיר להן, כי אני בעצמי מתחרטת שלא הושבתי את שתי החרא האלו במקום. אם הייתי מקללת כל פרחה שהציקה לי אי פעם לא היו לי כבר מייתרי קול. אני לא יכולה לעצור את הכעס שלי בפנים. פשוט המשכתי ללכת ולהתנהג באדישות, ובפנים בערתי. כל הכעס שאני נוצרת בפנים עלול להתפרץ על איזה זייניקית מתלהבת שהיא חושבת שהיא יכולה עליי. אני לא רוצה להתחיל ריבים, אני מתעלמת. אבל אני לא יכולה לסבול שמדברים אליי ככה, אחר כך כאבו לי כל הריאות מרוב הכעס שנצרתי בפנים. איזה רווח הן הרוויחו מלעשות את זה? קשה לי להתמודד עם כעס נצור, וזה פשוט מצטבר ומצטבר, כשאני כועסת אני פשוט לא יכולה להפסיק לאכול, זה מרגיש טוב, כשאני אוכלת זה מכפה על הכעס. מה לעשות עם הכעס על אלו שאני אראה גם בשנה הבאה? אני לא מפסיקה לדמיין איך אני מרביצה להן. אני כלכך מאוכזבת שאלו הילדים בדור שלנו, שככה כל אחד מהם מתנהג.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025