צחוק במקומות לא מתאימים, בכי משטויות, רגישות יתר, אני חושב שיש לי בעיה

היי,
קודם כל, תודה שנכנסתןם.
אספר קצת עליי:
אני בן 17 ועברתי מסכת התעללויות בלתי פוסקת בערך מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום בעצם. זה נראה שכל החיים האלה הם לא יותר מזה.
בכל מקרה, אני סובל מכמה הפרעות מאובחנות כתוצאה מכך וגם מכל מיני סימפטומים אחרים ותופעות שאני לא ממש יודע לשייך אותן לשום מקום..
זה לא הפריע עד לא מזמן אבל כמו כל דבר שלא מטפלים בו בזמן כמעט- זה החמיר ועכשיו זה הגיע לרמה שזה מפריע לתפקוד ואני חייב לטפל בזה.
ההפרעות והתופעות המאובחנות הן הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה- bipolar), DID (הפרעת זהות דיסוציאטיבית), חרדה חברתית וכללית (שבדרכ מוצאת מקום באפיזודות הדיכאון), הזיות, קולות, נרקסיזם (במאניה ובמצב היציב) ופרנויה (בדיכאון וביציב) והפרעות אכילה שלא סגורים מה הן בדיוק ואצלי באות מדאגות כלכליות.

התופעה הנוכחית שמטרידה אותי היא סוג של קושי בוויסות רגשי אם הבנתי נכון..
העניין הוא שכבר כמה שנים שאני צוחק במקומות שאני אמור לבכות (וגם מרגיש ככה), צוחק במקום להיות רציני (בטקסים רשמיים, תוך כדי שאני עוזר למישהו, כשמדברים איתי על דברים קשים וכו') ובוכה בקלות מדי ובמקומות לא נכונים (היו כמה פעמים שהתפרקתי סתם כי מישהו שאל אותי מה השעה או לאן אני צריך להגיע, סיפר בדיחה, חיבק או בא לשבת לידי.)
לפעמים גם אני מביע המון רגש למשהו קטן שהייתי בדרכ אדיש אליו ולהפך.
כשבאמצע קורס בניית אתרים למשל, ואני מוצא את עצמי בהתקף חרדה משום מקום ואחכ צוחק כמו פסיכופת מהסרטים כשמדריכה באה לבדוק מה קורה איתי, אני חושש.

גם במצבים שאני לא מרגיש כלום אני יכול לצחוק משום מקום או לבכות משום מקום וזה בלתי נסבל
זה גם הורס קשרים כי כשבת זוג לדוגמה באה ומספרת על חוויות קשות שלה ואני בתגובה צוחק זו בעיה ולא בשליטתי אפילו. (הדגשה: אני לא משועשע. אני מרגיש את הכאב. מתאמפת אבל נכשל בהבעה של זה. ואחכ אין סיכוי שמאמינים לי..)
ולאחרונה, אחרי שחזרתי קצת לקשרים עם אנשים (הייתה לי תקופה של חצי שנה עכשיו בלי שום קשר חברתי) זה התגלה שוב ובצורה חריפה יותר מבעבר.

די נמאס לי מזה.

זה ככ מתסכל וגם כשאני מסביר זה לא משנה את החוויה של הסובבים ובדרכ לא מאמינים לי בכלל ותוקעים אותי עם אמרות כמו "זה בסדר שלא הצלחת להיות צבוע" או "התגובה הראשונה זה מה שמשנה וראיתי מה אתה חושב" וכל מיני כאלה
כשבאמת אין לי שליטה על זה. וגם המבטים שלי מקבלים הבעות משל עצמם אבל זה אולי קשור לDID, לא יודע.
נגיד כשאני רוצה להצטלם עם אחרים אבל ההבעות שלי בתמונות נראות כאילו אני ממש לא והם גם יודעים לומר את זה תוך כדי הסיטואציה, אז זה לא עניין של תמונה לא טובה.

אשמח אם תוכלו לעזור איכשהו,
בין אם לתת עצות להתמודדות, חוויה אישית, הגדרות, פתרונות אפשריים וכו'
רק להצליח לפתור את זה כבר, אוף.

תודה ו*הזמן שבו אתם קוראיםות את זה* טוב(ים) :)

**בבקשה בלי תגובות אייבליסטיות. זה לא מצב פשוט. לא יהיה פשוט, ברור שהיציאה מורכבת. ושום דבר שתיארתי הוא "סתם ככה" או כי "אני לא מתאמץ מספיק" או ש"ככה הגוף שלך מרגיש ותקשיב לו" וכו. לא. אני מבקש שתבינו, ואם לא אז שתצאו וסליחה שעיכבתי אתכם**

**בבקשה ללא דת. לאנשים יש נטייה להכניס את זה לאדם שנמצא במצוקה, אבל אני לא צריך את זה- תודה.**

**אנא הימנעו מתגובות הכוללות ביטויי: מיזוגניה, טרנספוביה, הומופוביה, או כל סוג של הדרה ואפלייה שעשוי להיות לכם בראש. אין לי כח לשיט הזה וזה הרבה פעמים מרחיק אותי מלשאול אנשים. אני לא עומד לקבל שום אמרה פוגענית, רלוונטית או לא.**

-נגמרו ההבהרות-
תודה:)