קשה לי, מרגישה לבד

שלום.... בתקופה האחרונה המצב הרגשי שלי מרוסק...
אני מוצאת את עצמי בוכה בשירותים של הבית ספר, עבודה,
מתבודדת מחצית מהיום, בוכה בכל סיטואציה, ואפילו לא אכפת לי שכבר שמים לב שמשהו לא בסדר, הלב שלי הפך כל כך שביר כמו זכוכית.. כל דבר קטן משפיע עלי... כל דבר קטן הורס אותי מרסק אותי אני הרוסה... אני חלשה..
זה הגיע למצב שכשהמורה ללשון אמרה לי שאולי אני לא מתאימה ועדיף לי לרדת מהמקצוע, פשוט יצאתי מהכיתה והלכתי בוכה. הרגשתי הבן אדם הכי מפגר בעולם
הזכיר לי את המורות ביסודי שלא האמינו בי
לא אוהבת לקבל יחס שונה, אז מה אם אן לי בגרות מלאה
אני לא צריכה לשבת להסביר את עצמי לכל מורה מה עברתי בחיים שגרם לי להיות מה שאני עכשיו. החיים שלי ריקיים כל כך ריקיים טיפת ריגוש או עניין אן בהם...רק חרא וחרא..
רק שמישהו יחייך אלי שישים לב אלי אני פה אני לבד אני רוצה לדבר..
אני רוצה שיאהבו אותי.... אני לא אוויר אני בן אדם....... נמאס לי מהחברה, שאני נותנת לה להגדיר את עצמי, שאם אני רק יגיד מילה טובה על ילד מהכיתה אני ישר מאוהבת בו, ואני צריכה לשבת ולהסביר שאני לא שבמילא זה לא עוזר. נמאס לי משמועות, נמאס לי להיות אוויר ולפספס עוד שנה מהחיים שלי בלהיות כלום ולעשות כלום.
גם אני רוצה, להיות הילדה הזאת שיש לה חברות, זאת שהיא מעניינת שאוהבים להקשיב לה ולצאת איתה, גם אני רוצה להיות זאת, שמפחדים לאבד, שייהיה לי חלק בלב של בן אדם אחד לפחות של אחד, גם אני רוצה ידידים שישבו ויציעו לי לבוא, גם אני רוצה גבר שיסתכל..... שירצה, שיתעניין שיעריך את מה שאחרים לא רואים.
אני רוצה להיות. אני רוצה להיות חלק ממשהו, לא רוצה לצפות מהצד, אחרי נסיונות כושלים להיות חלק להידחף באלגנטיות מהצד אבל בכל זאת אף פעם לא להיות אחת מכולם. כי בשיחות עם אנשים אחד על אחד, אני יפה חכמה מדהימה טובה עמוקה איכותית מצחיקה, אינטליגנטית, ועל רמה, אבל בחברה עצמה אני כלום. רק הבחורה המוזרה שאף אחד לא טורח להכיר......... למה זה מגיע לי...... יש לי כל כך הרבה לשתף. לספר. לדבר, להראות לפתוח יש לי דעות ורעיונות וחלומות וסיפורים אבל אף אחד לא אכפת לו, מה לא בסדר איתי פאק? כמה אני יכולה לבכות? להיות לבד? מזה בכלל נותן לי? איך אני יוצאת מזה?