נטישת אבי השפיעה עלי עמוקות ופתאום הוא רוצה לחזור לקשר

אהלן.
טוב.. אז אין לי ככ עם מי לדבר.. או עם מי להתייעץ כי אני בבסיס ואני לא רואה מישהו או מישהי שנכון לפתוח איתו את הנושא. מה גם שאני רוצה לשמוע כמה שיותר דעות.
כשהייתי ילדה ההורים שלי התגרשו, בשנים הראשונות עוד הייתי איתו בקשר. ואחר כך הוא מצא משפחה חדשה והייתי עליו כ"עול" כך שגם אם היינו נפגשים זה היה מתוך צו בית משפט. כמובן שאז לא הבנתי אבל אם הייתי מבינה לא הייתי רוצה לפגוש מישהו שכפו עליו אותי.
בכל מקרה, יש בזה עוד המון פרטים וסיפורים שהשפיעו עליי,
אבל אני יכולה לספר אותם עד מחר וזה לא רלוונטי.
מה שרלוונטי הוא, שכיום היחסים שהיו/לא היו איתו עדיין משפיעים עליי בתחומי החיים, בקשר עם גברים, בביטחון העצמי, בקבלה העצמית שלי ובמצבי רוח שעל פני השטח נראה שלא קשורים לנושא, אך אחרי שחפרתי עמוק גיליתי קשר

בכל מקרה, מאוד קשה לי לסלוח ולשכוח, למרות שישבתי איתו ודיברנו על הדברים.
הוא אמר הרבה אמת והודה בחלק מכובד מהדברים שעשה(הערכתי שאמר את האמת, אפילו שזה חלק ממנה) גם אחרי השיחה הזו הוא ניסה לחדש את הקשר והתקשר 3 פעמים אבל לא הצלחתי לדבר כרגיל.
עבר כמעט שנה והיום דיברנו והוא אמר שאמא שלי (שגם איתה אני לא בקשר) תבעה אותו והוא שילם לה פיצויים וגם לי הוא צריך לשלם בתקופה שבה אני בצבא.
התלבטתי המון אם לקבל את הכסף. החלטתי שאני לא רוצה לקבל אותו וזה לא נראה לי מוסרי ואפילו קצת מלוכלך..
אבל הוא אמר שאם אני לא אקבל את הכסף, האמא תקבל אותו.
אז העדפתי לקבל אותו, יש בזה הרבה יותר צדק והגינות.
בכל מקרה, הוא ביקש שניפגש. פעם ראשונה שדיברנו בטלפון והוא שאל אותי "מה שלומך" לא זכור לי שכשעוד יצא לנו בילדות לדבר בטלפון והוא שאל שאלה שכזאת.
לא הצלחתי לדבר איתו רגיל.
שמעתי על הקול שלי שהוא מכונס בתוך עצמו, פגוע ומנסה להסתיר את כל אלו.

בכל מקרה, אני מאמינה מאוד בלסלוח, במיוחד שזה קשה..
אני מאמינה שאני במקום שאני יכולה להתגבר על הכעס והעלבון שחוויתי ממנו בתור ילדה.
אני מאמינה שזה לא נכון לשמור טינה,
ויותר מכל אני מאמינה בלהמשיך קדימה, להמשיך הלאה..
וזה אחד הדבר שהכי קשה לי ליישם כי אני מאוד מושפעת מהעבר שלי, למרות שאני יודעת שזה מזיק לי.

הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי על מדים. וזה מצחיק, גם כי הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי, וגם כי הוא ידע רק דרך בית המשפט שהתגייסתי.
אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לו, כי "אבא" זה פשוט גדול עליו.. ולא מכעס, אלא כי אני מאמינה שאדם צריך "לרכוש" את הכבוד או את התארים שנותנים לו.. והוא אףפעם לא עשה את זה.

אני יודעת שהוא גם עבר חיים לא פשוטים..
אבל איך אני מצליחה לסלוח לו?
איך אני מצליחה לפגוש אותו ולהיות אני בכלל?
האמת, כמה שזה ישמע מרושע, לא ככ אכפת לי שאם זה יקרה הוא ירגיש טוב יותר עם עצמו, אכפת לי מעצמי, אני רוצה לעשות את זה לטובתי.

תודה חברה', גם אם אתם לא יודעים ככ מה להגיד אשמח לשמוע כל דרך ודעה.
וגם אם לא, תודה שסתם "הקשבתם" (-: