אני נשואה טרייה ומאושרת בזוגיות שלי. העניין הוא שכל השנים רק חלמתי לברוח מהבית שלי. מופע האימים של שנות התבגרותי ושל אחיי לווה בהתעללות נפשית קבועה ופיזית לעתים.
כשניסיתי להגן עליהם, גם אני חטפתי.
תמיד חינכתי את עצמי להיות האדם הבוגר יותר והטוב יותר, הסבלני עד אין קץ, חרף המציאות השחורה והבלתי אפשרית שחייתי בה, והיחס אליי היה כאל סמרטוט.
היום אני מצליחה להביט אל רגשותיי בפנים ולהבין כי את אבא שלי אני לא רוצה בחיי.
ההתלבטות הוא מה לגבי אימי.
שתמיד שתקה על כל דבר, עמדה מנגד. עייפה מידי, חלשה מידי, מכדי להגיב. מפחדת מידי? העיקר "שלום בית".
מבחינת הוריי, ילדיהם היו תמיד וישארו "מטלות" שיש לשים עליהן וי. הגישה בבית היתה "תדאג אתה לעצמך, תסתדר לבד".
בבית לא היתה כמעט הבעת רגשות, ובטח שלא רגישות.
תמיד כשהתארחתי אצל משפחות אחרות, היתי בוכה בליבי פנימה מהתרגשות על האינטרקציה הנפלאה של בני הבית, על האהבה, ההתחשבות, ההכלה, ההקשבה, על אורך הרוח...מה שאצלי לא היה כלל.
אחיי ואני כמעט ולא בקשר. ברור לי שגם הם קיבלו זעזוע עמוק...
האם ואיך לדעתכם להשאיר את הקשר ביני לבין אימי?
וכיצד לחזק אותו, ואם בכלל, עם אחיי המרוחקים, שחלקם גדלו להיות מאד מרוכזים בעצמם...?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025