אני מתחילה לאבד את עצמי וכבר לא מסוגלת להתמודד עם זה

אני לא יודעת מה עובר עלי.
ה4 שנים האחרונות היו חרא ככ.
יש לי 2 מצבים, או שאני ממש ממש עצובה ובאלי למות ואין לי כוח אפילו לקום מהמיטה ופשוט באלי לא להתקיים ואני לא רואה שום עתיד, או שאני לא מרגישה כלום. לא שמחה ולא עצובה ולא שום דבר כזה ואני מרגישה פשוט ריקה ומוצאת את עצמי פשוט כל היום לא עושה כלום חוץ מלחשוב למה לעזאזל אני לא מצליחה להרגיש באותו הרגע.
כרגע אני ממש עצובה. אין לי סיבה להיות עצובה בכלל, הכל טוב, אבל אני פשוט לא יכולה לשלוט בזה.
יש לי משפחה נחמדה, חברה אחת טובה ומס מכרים, יש לי איפה לישון ויש לי אוכל וכל מה שאני צריכה, אבל אני עדיין מרגישה חרא, ועוד יותר מרגישה חרא כשאני יודעת שאין לי בכלל את הזכות להיות עצובה כשיש אנשים שעוברים עליהם דברים הרבה יותר קשים.
אין לי רצון לחיות. אין לי שום דבר שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. אין לי תכניות לעתיד וגם כשאני מנסה לחשוב על תכניות לעתיד, אני פשוט לא מסוגלת לחשוב שיש לי בכלל עתיד. אני מרגישה בודדה ככ ומבודדת משאר העולם ואין לי עם מי לדבר ואין לי מה לעשות עם עצמי.
אני שונאת את עצמי על זה שאני עד כדי כך פתאטית, בכיינית ואנוכית.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על איך אני חסרת טועלת ושהקיום שלי חסר טועלת ושאני בסוף ייגמר כמו כולם ואהיה גופה נרקבת חסרת שם שאף אחד לעולם לא יזכור כי לא הייתי מוכשרת או חכמה או טובה מספיק או אפילו שעשיתי משהו נורא מספיק בשביל שיזכרו אותי.
אני לא חושבת שאצליח בכלל לסיים את התיכון ולקבל את הבגרות ובכלל למצוא עבודה אם בכלל לשרוד את הצבא למרות שאני יודעת שזה לא כזה נורא אבל זה נורא ככ בישבילי.
קשה לי כל יום ללכת לבית ספר כי פשוט אין לי כוח לזה וזה גורם לי להרגיש ככ חרא. לראות איך כולם מצליחים להסתדר שם ולמצוא חברים וכאלה ורק אני לא כי אני גרועה ככ בלדבר עם אנשים ולהיות חברתית כי כל הזמן אני חושבת על המקרה הכי גרועה ואוכלת את עצמי מבפנים על כל פאשלה קטנה שאני עושה וכל זה. וגם אם אני מוצאת ”חברים” זה לא מה שאני רוצה, כי הם מהסוג חברים שבאה איתם ההרגשה שיש לחברות הזו תאריך תפוגה שהיא סיום התיכון. אני לא יכולה לדבר איתם ואני לא יכולה באמת להיות אני לידם וזה מעיק עלי ככ.
פעם לפחות הצלחתי לראות סוגשל עתיד בישבילי אבל עכשיו אני לא רואה גם את זה. פשוט בא לי למות. לא קרה כלום, אבל פשוט בא לי למות.
אני יודעת שכנראה יהיו כאלו שיגידו שזה קורה בגלל שאני נערה וזה דברים שקורים לנערים ונערות וכאלה ושזה יעבור אבל אני לא חושבת שזה זה.
לא באלי לחיות את החיים האלו, את החיים שמצפים לי. עוד שנתיים לימודים, אחרי זה שנתיים ומשהו צבא, אחרי זה איזה 4 שנים מכללה או מה שזה לא יהיה שאני אלך אחרי הצבא, ואחרי זה לעבוד כל שארית חיי. אני לא רוצה את זה. אני רוצה משהו אחר. אני רוצה משהו משמעותי יותר ואני רוצה הרבה יותר מזה אבל אני לעולם לא אקבל חיים כאלו.
אני לא נולדתי למשפחה מפורסמת ועשירה שאני יכולה לחיות איזה חיים שבא לי. אני לא מוכשרת בשום צורה. לא יודעת לשיר, לרקוד, לצייר, להנהיג, לכתוב, ליצור או כל דבר אחר אפשרי. החיים שלי תמיד היו ותמיד יהיו בינוניים וממוצעים ואני לא רוצה את זה וה פשוט מחרפן אותי.
אני לא רוצה את החיים האלו כשאי יודעת שזה מה שתמיד יחכה לי. ביחד עם הרגשות הדוחות האלו והמחשבות שלא מפסיקות לעלות לי.
אני מתחילה לאבד את עצמי ואני מרגישה כאילו אני במקום הלא נכון, אני לא מתאימה לכאן ואני לא מוצאת את המקום שלי.
אני לא יכולה לכתוב עוד לגבי הנושא כי פשוט עולות לי ככ הרבה אפשרויות כתיבה והסברה שמתבלגנות לי בראש שאם אכתוב עוד אני לא אשמע הגיונית כבר (לא שנשמעתי הגיונית עד עכשיו.).
מה כדאי לי לעשות?...
(דרא הוספתי שיר כי אני ממש אוהבת את השיר הזה.)