יחסים לא יציבים עם אמא, מרגישה חסרת אונים

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 11 וחצי, ומאז הקשר שלי איתם הסתבך. הסיבה היחידה שאני בקשר סביר עם אבא היא שאני בקושי רואה אותו וגם כשאני אצלו אני מסתגרת, והקשר עם אמא לא יציב. רוב הזמן זה איפהשהו בין סביר לגרוע, נדיר מאוד שזה במצב טוב. בכל מקרה זה קשר לא יציב ואני מרגישה נורא רוב הזמן. חלק מהזמן בא לי למות אבל רוב הזמן אני מרגישה שאין טעם אפילו לזה. אני מרביצה לעצמי הרבה, חונקת את עצמי כדי להעביר את הכאב הנפשי. התחלתי לפני כמה זמן להפגש עם פסיכיאטר אבל אני לא מרגישה שזה עוזר. ניסיתי לשתף את אמא שלי בזה אבל או שהיא לא מאמינה לי או שלא איכפת לה. בכל פעם שאנחנו רבות היא מאיימת להעיף אותי מהבית. בכל פעם שאני מנסה לספר משהו רע שקרה לי היא אומרת לי שאני מגזימה. יש לי הפרעות רציניות שתמיד הקשו עליי ללמוד, והשנה עברתי לבית ספר חדש, המורים בבית ספר הקודם כבר היו רגילים לזה שאני לא מסוגלת לעשות דברים כמו להכין שיעורי בית, ועכשיו המורים החדשים כועסים עליי בגלל זה. אני לא רוצה להמשיך ללמוד בבית ספר בגלל שאני מרגישה שהוא מדכא אותי עוד יותר והיחסים עם אמא רק מחמירים את המצב. יש גם בעיות שינה רציניות, יוצא שאני ישנה סביבות ה2-3 שעות בלילה טוב. התחלתי לקחת ריטלין אז אני גם בקושי אוכלת, אני לא מצליחה להביע את הרגשות שלי כמו בן אדם רגיל, אני כל הזמן אומרת שהכל בסדר וצוחקת ומשחקת את עצמי שמחה כשרוב הזמן בא לי לצרוח על כולם שילכו להזדיין ושיעזבו אותי בשקט. כמעט כל הזמן קר לי ואין לי חשק לעשות כלום חוץ מלהיות בחדר ולבהות, אבל אמא מנדנדת לי כל הזמן לעשות דברים ומגבילה לי שעות מסך שזה בערך הדבר היחידי שאני מסוגלת להתרכז בו בלי לרצות לצרוח וזה עוזר לי לא לחשוב על דברים. ניסיתי לדבר איתה אבל היא כל הזמן כועסת עלי כשאני מנסה לדבר איתה על זה. אני לא רוצה לגור איתה אבל אני גם לא רוצה לגור אצל אבא. אני שונאת להיות עם המשפחה שלי אבל היא כל הזמן מכריחה אותי לבוא לדברים משפחתיים. אני לא מצליחה להנות מדברים שאני אוהבת ואני לא מצליחה לתפקד כמו בן אדם נורמאלי. אני לא מצליחה לסמוך על אף אחד. אני גם לא יודעת בדיוק מה השאלה שלי כאן, אני פשוט מקווה שמישהו יודע איך אפשר להתמודד עם מצב כזה ויכול להסביר. אשמח לעצות. בבקשה אל תגידו משפטים אופטימיים שאומרים דברים כמו שהכל בראש, זה רק גורם לי להרגיש חרא.