הכל שוב בזבל איכשהו, למה אני לא מוצאת חברים שמתאימים לי?

היי,

אני בת 23 ושוב מוצאת את עצמי לבד. לא מסוגלת להיות בחברת אנשים.

שנים נלחמתי בדיכאון וכיום אני כבר לא שם.
אבל מרפי פשוט מת עליי אז עכשיו החברה הכי טובה שלי בדיכאון. אבל דיכאון מעצבן כזה..
דיכאון שגורם לה להיות מגעילה וביצ'ית.. מתקשרת אליי כמה פעמים ביום..
אני חייבת לענות לה כל הזמן אחרת זה למה לא ענית לי וזה לא בסדר ובלה בלה בלה..

אני בנאדם עובד ואין לי זמן של שעה באמצע יום עבודה לבזבז על לשמוע כמה העולם חרא..

זה התחיל להעיק עליי אבל היא הייתה צריכה אותי אז אכלתי את כל הצפרדעים והמשכתי.
לפני כמה שבועות נשבר הקש האחרון. ישבתי איתה לשיחה של בערך 6(!) שעות... בסוף כל זה היא עוד אמרה שהיא נעלבת כי היא מרגישה שלא איכפת לי ממנה.

אחרי שיחה של 6 שעות כל אדם היה מתעייף, לא משנה כמה חבר טוב הוא. מבחינתה אני צריכה להקשיב לה גם 12 שעות כי אם לא אז אני לא חברה טובה.

נמאס לי מהשיחות. נמאס לי מהלחצים. נמאס לי ששומדבר לא מספק אותה. נמאס לי להיות שעיר לעזאזל. אם זה היה חודש, חודשיים, אפילו חצי שנה.. פסדר, אנשים עוברים דברים.. אבל שנה!!! אני לא מסוגלת לשאת את הדיכאונות הללו יותר!!!

הייתה לי עוד חברה כזו שפשוט הייתה כבר בוכה לי בטלפון על כמה שהעולם חרא. ניתקתי איתה את הקשר כי הרגשתי שזה לוחץ לי מידי.
עכשיו גם פה. פשוט לא מתקשרת יותר. כי אם אני אתקשר זה ישר ריב מחדש וכל הבלאגן.

אפשר למצוא אנשים שהם לא בדיכאון?!?!?!?
כילו, קיים כזה דבר? אנשים עם שמחת חיים שאוהבים את החיים ורוצים למצות אותם?!?! יש? איפה הם?? אני פאקינג יצאתי מהחרא הזה ונכנסת לזה שוב ושוב ושוב.

אז אני שוב לבד ואין לי אף אחד. מאוכזבת מהאנשים ומהחיים בכלל. אני על סף כניסה נוספת לדיכאון. אני מרגישה את זה.. אני שונאת את זה.
אני שונאת את זה שאני אף פעם לא מוצאת חברים נורמאליים.

פאק.. אוליי עדיף בלי חברים בכלל? זה כאב ראש.
כל פעם מתאכזבת מחדש..