מתוסכלת, מאוהבת אבל עוד שניה מתפוצצת!

היי לכולם,
אממ.. אני פה פעם ראשונה אז אשמח אם תעזרו לי ומקווה שאני מסבירה נכון
יש לי חבר ואנחנו בקשר כבר שנה וחצי, חבר שלי לא דתי ואילו אני באה ממשפחה מאוד דתיה, הקשר שלנו מבחינת שנינו מוביל לחתונה אבל ההורים שלי לא ככ מקבלים אותו בגלל שהוא לא דתי, אמא שלי ביקשה שכאשר הוא מגיע אלינו הביתה שיכבד וישים כיפה מכיוון שיש לי אחים קטנים שלמדים במסגרת דתית וצריך בכל זאת להוות להם דוגמא. אני יכולה מצד אחד להבין ולהגיד וואלה זה חוצפה למה שהוא ישים? הרי הוא לא דתי. מצד שני אני כן מכבדת אותו ואת משפחתו אז למה לא לכבד את המשפחה שלי? בסה"כ צריך לשים בבית ולא צריך לצאת עם זה החוצה.
הוא קורא לזה כפייה דתית. איך אפשר להסביר לו שזו לא כפייה דתית אלא רק כבוד בסיסי כלפי אמא שלי? הוא מבחינתו
"לשים פס על כולם תקבלו אותי כמו שאני ועכשיו אני לא אעשה כלום לכבד אתכם"
והאמת שמה שמשך אותי הכי הרבה אליו הייתה הדרך ארץ שלו, יש לו נימוס ויש לו כבוד אז למה לא פה?
אמרתי לו שבבית שלנו שיעשה משהו רוצה, ושבכל זאת אני אדבר עם הורי כי אני יודעת מה אני רוצה אבל זה כבר מעבר..
בכללי יש לנו קשר מאוד מאוד חזק, אנחנו מאוד אוהבים, מאוד קשורים אבל אני מרגישה שעוד שניה אני נשברת, אנחנו חייבים לקיים בכל פעם איזשהו דיון על כל דבר שקשור במשפחה שלי, בדת שלי, בדברים בסיסיים בחיים שלנו אבל כל פעם מחדש זה לא עובר בלי כוחות ואנרגיות נפשיות שאין לי אותם כבר, אם הוא לא מעצבן אותי ברמות מטורפות הריב לא נגמר, ואני מנסה לא להתעצבן, אני מנסה לבוא לקראתו כמה שיותר אבל הוא פשוט לא מבין! הוא לא מבין את העיקרון, ולמרות שהוא אומר שכן אבל הוא ממשיך לטחון את זה ולטחון ברמה שזה לא ממצה את עצמו ועד שאנחנו לא רבים זה לא נפתר, משלימים ואז שוב כל פעם מחדש הוא חייב לשלול כל דבר על הסף, אני מדברת המון והאמת אני כבר לא יודעת מה לעשות? יורד לי מהקשר בגלל המצבים האלו אבל אני מגיעה למצב שאני שואלת את עצמי זה מה שאני רוצה? לריב כל היום על כל דבר? אני כבר נפשית לא מסוגלת לריבים אותו, זה שובר כל פעם מחדש.
אשמח לעצתכם..
זו כפייה דתית לשים כיפה ולכבד את אימי או שזה לכבד ופשוט להבליג?
זה הגיוני שכל דבר הוא שולל על הסף וכמה שמדברים על זה זה לא משתנה? אי פעם זה ישתנה?
אשמח לתשובתיכם , תודה לכל מי שעונה.