אוכל להיפטר חרדה חברתית?

אתם חושבים שאולי יש מקרים שחרדה חברתית היא פשוט מוטבעת בבן אדם ולא יכולה להיות מטופלת?
אני חושבת שאולי אצלי זה ככה.
לא עברתי את כל החיים עדיין כמובן בשביל להגיד שבחיים לא אפטר ממנה.
לא ניסיתי את כל הדרכים- לא הלכתי לפסיכולוג, לאיש מקצוע, ומעולם לא ממש נפתחתי לגבי זה.
אבל ניסיתי את הדבר שבעיקרון אמור להיות הדבר העיקרי שעוזר להתמודד עם זה- וזה להימצא בסיטואציות חברתיות ולהתמודד איתן, במקום להימנע מהן ולברוח מהן.
אני באמת באמת ניסיתי, ואני עדיין מנסה.
אבל תחושת החרדה פשוט לעולם לא עוברת.
לא משנה כמה אני יודעת ואומרת לעצמי שאני צריכה להיות בטוחה בעצמי וכמה אני מנסה להגיד לעצמי "לעזאזל עם הכל, לא צריך להדאיג אותי מה שאנשים חושבים עליי".
לא משנה כמה אני באמת מנסה להרפות את הגוף והשרירים.
להיות קלילה.
להיפתח, לזרום.
איכשהו אני לא מצליחה להרגיש טבעית כשאני נקלעת לסיטואציה חברתית כלשהי. אני לא יכולה להיות אני, כמו שאני 'אני' עם המשפחה למשל. אני מרגישה שהגוף שלי קופא. אני מרגישה חרדה כשנעוצים בי מבטים. אני מרגישה פחד מתשומת לב. אני מפחדת ששופטים אותי. אני מפחדת להיראות רע. אני מפחדת להישמע טיפשה. אני מפחדת ליצור רושם לא טוב.
ואני לא מצליחה להגיד את מה שאני רוצה להגיד כשאני מנסה לדבר, בלי שחלק מהדברים יברחו לי מהראש והשאר ישארו שם באופן מעורפל, והמשפטים יצאו מבולבלים, דלים, מגומגמים וחסרי דיקציה.
ואני אף פעם לא יודעת מה לעשות עם הידיים ואיך להזיז את הגוף. ואיך לשלוט בהבעות הפנים שלי כדי לא להיראות דפוקה פתאום.
אני פשוט לא יכולה יותר. אני לא יכולה עם החרדה הזו.
אני לא יכולה להצביע בשיעור, אני לא יכולה לגשת לבן אדם מהכיתה, אני לא יכולה לשאול את המורה שאלה בסוף השיעור, אני לא יכולה לענות לשיחות טלפון, לא יכולה להתקשר להזמין פיצה.
אפילו כשאני מדברת עם חברות אני לא נינוחה לגמרי. אני תמיד מזיזה רגל או משחקת בידיים ומרגישה קצת מתוחה אפילו כשאני מדברת עם חברה קרובה.
אני יכולה ללכת ברחוב, לעבור ליד פקק מכוניות ולהרגיש שכולם בתוך המכוניות מסתכלים עליי. כנ"ל כשאני עוברת כביש ולמכוניות יש רמזור אדום.
או ללכת ברחוב ולעבור ליד קבוצת אנשים וזה יגרום למוח שלי להשתתק וללב להחסיר פעימה.

ואני חושבת שאני כזו מאז שאני זוכרת את עצמי. אני זוכרת את עצמי בגן טרום חובה מאוד מתביישת לקום לבקש מים כשכל הילדים עושים את זה וזה נחשב סבבה לגמרי לבקש. גם אז הייתי ביישנית ושקטה.
שמעתי פעם שאומרים שאצל רוב הילדים ביישנות עוברת עם הגיל. במקרה שלי היא רק מחמירה עם הגיל.
זה לא שההורים מנעו ממני אינטראקציה עם אנשים כשהייתי קטנה. וזה לא שלא העניקו לי אהבה שהביטחון העצמי שלי כל כך נמוך. וזה לא שעברתי איזשהי טראומה חברתית.
אני פשוט כזו. יש לי חרדה חברתית. אני חושבת שזה טבוע בי. אפשר לקרוא לזה פוביה מאנשים וחברה.
כבר איבדתי תקווה שאני יכולה להיפטר זה.
אני מרגישה שזה באמת טבוע בי וחלק מהאישיות שלי.
האם זה שלב של השלמה עם המצב?
אם מה שאמרתי הוא בעצם נכון, ואם זהו אכן שלב של השלמה, מה הלאה?
מה יהיה איתי בחיים? איך אסתדר?
אין מקום בחיים שהוא נטול אנשים. צבא, לימודים, עבודה, הכל זה קשור בחברה.
אי אפשר לברוח מחברה. ואי אפשר לחיות בין 4 קירות כל הזמן ולהסתדר ככה.
אבל זה קשה לי להיות בחברת אנשים. אני מרגישה מאוד בודדה כשסובבים אותי אנשים (לא רק). אני מרגישה שונה. אני מרגישה כמו זו שנדחקת לצד. וכמובן, אני מרגישה פחד.

ואם אתם שואלים למה אני לא מנסה ללכת לפסיכולוג, זה כי א' אין לזה כסף למרות שאני כן יכולה ללכת לעבוד (אני בתקופת עומס בלימודים ועבודה מפחידה אותי בכללי), ב' מה פסיכולוג עושה? מקשי לבעיותיי, רושם בפנקס ומהנהן עם הראש? מדי פעם נותן עצה שאני כבר יודעת ושמעתי בעבר? זה לא יעזור לי. ' אני מפחדת ללכת לפסיכולוג. גם זה מצב חברתי וגם זה מפחיד אותי.

אשמח מאוד לעצות וכדומה, תודה רבה לקוראים ולעונים :) אני יודעת שזה ארוך, סליחה על החפירה, אני באמת מעריכה את הקוראים עד הסוף מאוד :)