כל התואר הזה מעיק עלי רצח. אני כבר בן 26 ואני עדיין גר עם ההורים בגללו, לפרוש?

הכל התחיל מזה שלא ידעתי מה אני רוצה ללמוד.
אז הלכתי למה שכולם הולכים - הנדסה.
רציתי הנדסת תעשייה וניהול כי זה הכי כללי ושאר ההנדסות לא עניינו אותי.
קודם עברתי מכינה ואז עברתי שנה ראשונה בהנדסת בניין, וזה היה קשה מידי אז פרשתי ואז חזרתי אחרי שנה לתעשייה וניהול.

בהתחלה הייתה לי מוטיבציה מטורפת ועברתי את השנה הראשונה בציונים טובים ובסוף השנה הזו הבנתי שבעצם לא לימדו אותי כלום והרגשתי שאני סתם משקיע מעצמי במשהו שיכלתי ללמוד מגוגל בפי אלף פחות זמן וכסף.

לשנה השניה נכנסתי ללא מוטיבציה ולמרות שכבר השקעתי את כל הזמן הזה בלימודים אני כל הזמן בדיכאון.
כל פעם אני נאבק עם עצמי ואונס את עצמי לשבת ללמוד ואז אני יושב ונכנס לזה כי זה הופך לעניין של אתגר אבל אז הייסורים חוזרים. כל החיים שלי הם תקופות של הרבה דיכדוך ופרצי מוטיבציה. כל תקופת מבחנים אני בדיכאון. פשוט לא רוצה להיכשל ולכן ממשיך בכוח.

ניסיתי להשקיע בקורס של התכנות והצלחתי להיכנס לזה אבל זו לא עבודה שהייתי רוצה לעסוק בה כי לדעתי להעביר את החיים שלך מול מסך מחשב בכתיבת קוד זה פשוט נוראי.
שאר הקורסים משעממים בטירוף כל המיקרו כלכלה והכלכלה הניהולית שזה חשבונאות בכלל שאני לא צריך. מיקרו מרגיש לי כאילו שלקחו לי דברים שהם ברורים מאליו וסיבכו בגרפים.
כאילו שהם נותנים לי כלים אבל הכלים האלה רק מסבכים לי את החשיבה במקום לפתח אותה.
באופן כללי לא מצאתי שום דבר מעניין בחומר חוץ מקורס של ניהול השיווק שזה היה נחמד ועשיתי אותו בכיף. (קיבלתי את הציון הכי גבוה מתוך 60 תלמידים)

כל התואר הזה מעיק עלי רצח. אני כבר בן 26 ואני עדיין גר עם ההורים בגללו. אין לי חברה כי אין לי זמן לכלום חוץ מהתואר הזה ויושב עלי גל של שליליות מכל החרא הזה. מי תרצה להיות עם אדם ממורמר?.. אין לי רצון לפתח קשרים עם האנשים במכללה. אני עובד בשמירה שבה אני יושב לבד - שוב עם הלימודים האלה מנסה להכריח את עצמי ללמוד. הפסקתי לשמוח מהחיים. אני לא נהנה מכלום.

אני באמת חושב שהדבר היחיד שמחזיק אותי שם זה הפחד מכך שלא יהיה לי מה לעשות עם עצמי בהמשך.
פשוט אין לי רעיון שישמש לי חלופה ללימודים האלה.
אני מקנא באנשים שמגיל קטן ידעו שהם רוצים להיות נגיד רופא וזהו. אצלי זה לא ככה. אני לא יודע.
אני רק יודע שאני אדם הומני, כל מה שהוא יצירה ואומנות מדבר אלי מאוד. אבל מצד שני הכיוון הזה מפחיד כי זה ידוע שכסף אין שם.
אני אומר לעצמי להמשיך כדי שלפחות תהיה לי תעודה לחיים. אבל האם כל השנים האלה שווים את התעודה הזאת? האם הכסף שווה את זה?
כל מי שאני מדבר איתו שכבר עובד אומרים שבהייטק אומנם יש כסף אבל אין חיים.
אז מה שווה הכסף אם אין חיים? זה שווה רק במידה ואוהבים את מה שעושים כי אז הפוקוס הוא לא על הכסף. אבל אם לא אוהבים את העיסוק אז חבל על המצב הנפשי.

חבל לי להפסיק עכשיו כי אני כבר בחצי הדרך. אבל מצד שני המחשבה על כך שאני יצתרך לחיות ככה עוד שנתיים + זה פשוט אכזרי..
בעיקר רציתי לפרוק. מה יש לכם להגיד על זה?