תמיד צוחקים על המראה החיצוני שלי, אני משחקת אותה אדישה, אבל קשה לי

אני בכיתה ח׳ ואני בת 14. כבר מהיסודי אני חווה המון הערות בנוגע למראה החיצוני שלי, בעיקר הפנים שלי. זה התחיל מגבות עבות ומעט מחוברות בכיתה ה׳, זה המשיך עם חצ׳קונים, שפם, המון שיער בפנים, אף מעט גדול וכו׳. כמובן שברגע שקיבלתי הערה מסוימת על משהו הלכתי וניסיתי לטפל בו. נתחיל בגבות. בכיתה ו׳ עשיתי בפעם הראשונה גבות וסידרו לי אותן בצורה מאוד יפה ואופנתית, שמחתי והייתי בטוחה שהורדתי מעצמי נטל אחד. טעיתי. האמנם בכיתה ו׳ לא העירו לי על הגבות אך ברגע שהגעתי לחטיבה כל הזמן מעירים עליהן. אני באמת חושבת שהן יפות אך תמיד אחרי שמישהו או מישהי מעירים לי עליהן אני מיד משנה אותן. מנסה להתאים את עצמי למה שאחרים חושבים. בעיקר אלה שנקראות ״חברות שלי״. אנחנו מעין חבורה של שש בנות, אך אני לא מרגישה אהבה מאף אחת מהן. הן רק מחפשות איך לרדת עליי, לצחוק עליי ובעיקר בגלל המראה שלי. אני מתלבשת יפה ואופנתי, אני טיפלתי בפניי המחוצ׳קנות עם כדורים מאוד חזקים שגרמו לי לסבל. וזה בעיקר כדי שיפסיקו לצחוק עליי ולקרוא לי המחוצ׳קנות שבחבורה. כיום, הפנים שלי נראות הרבה יותר טוב אך עדיין יש מעט חצ׳קונים ובעיקר כתמים כך שלא הצלחתי להיפטר מזה עדיין. אני כבר עושה שפם על בסיס יום יומי מחשש שימצאו איזשהי שערה בדיוק באיזור השפם ויחליטו שיש לי שפם ויצחקו עליי. אני כל הזמן מסתכלת על המראה וכבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני כל הזמן חושבת מה לשפר בי כדי שאחרים יראו בי יפה. אפילו לא יפה, רק יפסיקו להחשיב אותי לכה מכוערת. ומה שמאוד מציק לי זו העובדה שרק ילדים חושבים שאני מכוערת. מבוגרים תמיד אומרים לי שאני יפה ומיוחדת אך משום מה זה לא משפיע עליי כמו מה שהילדים אומרים עליי תמיד... בכל מצב בו אני קולטת ש״חברה״ אחת שולפת איזה משפט לא בדיוק נעים לגבי המראה שלי בקבוצה אני ממהרת להרים את הקול ומקווה שאף אחת לא שמעה ומנסה להמשיך הלאה, אבל זה לא תמיד עובד. וכשזה מתחיל, אני לא יודעת איך לצאת מזה. אני צריכה עזרה, בבקשה. תנו לי עצות. מה לעשות? אני מאוד רוצה להחזיר להם, לעזור אומץ ולהתאבק איתם. לא להיות כל-כך חלשה. ואני מבקשת, אנא מכם אל תציעו לי למצוא חברים חדשים כי זו לא הבעיה. צוחקים עליי בכל מקום. חברות, אחים של חברות, ילדים רנדומליים ברחוב וכו׳.