דיכאוני - פסימי - אובדני, איך יוצאים מזה?

אני פונה אליכם בכדי למצוא תשובות / פתרונות / נקודות מבט שונות , שאולי יעזרו לי לשפר את המצב הנפשי שלי .

מאז שאני זוכר את עצמי החיים כמעט אף פעם לא חייכו אליי , כמות הפעמים שהצלחתי להרגיש שמח כל כך קטן לעומת כמות הפעמים שהרגשתי את העצבות האינסופית .

הכל התחיל בתקופת היסודי ...
למדתי בבית ספר חרדי מכיוון שהוריי חזרו בתשובה כשהתחתנו , וציפו שביום מין הימים אגדל ואהפוך לרב/צדיק .

הייתי חווה מידי יום השפלות , הצקות , התעללויות , חרמות .
הייתי חוזר לבית, יושב על הרצפה, ובוכה בלי הפסקה .
ושואל את עצמי ״מה עשיתי להם רע, למה זה מגיע לי״ ?

התחננתי לאמא שלי שתעביר אותי בית ספר אבל היא התעקשה וניסתה לעודד ואמרה ״מחר יהיה יותר טוב , מחר יהיה אחרת״ ואני בתגובה צעקתי ״אני שונא אותך , אני שונא אותך שהבאת אותי לעולם הזה״ .

בסופו של דבר , אחרי 5 שנים של סבל , אמא שלי השתכנעה והסכימה להעביר אותי בית ספר.

לשמחתי הרבה, המצב החברתי השתנה והוקל לי
מאוד .
אבל בדיוק כשחשבתי שהחיים שלי מתחילים לקבל תפנית , מצאתי את עצמי מתוסכל ומיואש כשהבנתי שחסר לי כל כך הרבה חומר לימוד שהחסרתי בתקופת היסודי , בגלל שבמקום ללמוד הייתי עסוק בלא להיות מותקף מאויים ומפוחד .

אז שוב עברתי בית ספר בתקווה שאקבל עזרה בלימודים , וגם שם לא הצלחתי ללמוד.

החלטתי לעבור לבית ספר שלומדים בו מקצוע ,
אך לצערי הרב, כמו פונקציה מחזורית , שוב חוויתי את מה שחוויתי ביסודי , החרימו אותי , השפילו , היכו .

ומאז כל מה שעברתי , הבטחון העצמי שלי שואף לאפס , הדיכאון לא פוסק , ואני כל הזמן עסוק במחשבות אובדניות .

כשהתגייסתי לצבא התחלתי לראות דברים אחרת .
הרגשתי שסוף סוף אוהבים אותי .
הכרתי אנשים מכל הסוגים , פתאום הכל היה נראה שונה ממה שאני רגיל .
שמחתי לראות שהחברה מכילה ומקבלת את כולם בלי לשפוט על פי מראה או על פי דברים אחרים .

אבל בסופו של דבר השתחררתי , ומאז כמעט כל הקשרים שיצרתי עם הזמן הלכו ודעכו .
ושוב מצאתי את עצמי לבד עם תחושת ריקנות ועצבות .

וזה מקשה עליי כרגע מאוד , בזמן שכולם עסוקים בלהגשים את עצמם ,להציב לעצמם מטרות לחיים .
אני חושב רק על כמה רע לי ומה אין לי שיש לאחרים . ובתוך תוכי אני מאמין שהמצב הזה יימשך לנצח , נהייתי חרדתי מאוד אני לא רוצה לראות אנשים או להיות בסביבת אנשים .

אני לא רוצה להמשיך לחיות .