אהבה ראשונה שלא מומשה ולא עוזבת, מה לעשות?

הכרתי אותו לראשונה בגיל 16, לא אשכח שהסתכלתי עליו בפעם הראשונה כשישב מתחת לעץ בתיכון בחולצה אדומה, התאהבתי בו ממבט ראשון.
הוא היה חבר של אחי הגדול והייתה לו חברה. ידעתי שזה לא אפשרי. מידי פעם הוא היה בא לאח שלי ואני הייתי מתרגשת ומחכה בקוצר רוח לפעם הבאה שיבוא.
הוא תמיד היה נחמד אליי.
הוא גדול ממני בשנתיים. הוא סיים את התיכון, התגייס ומאז לא ראיתי אותו, רק מידי פעם הייתי שומעת עליו ממרחקים..
שנתיים לאחר מכן, כשכבר הייתי בת 18, חזרנו מארוחת שישי, אני ישבתי בסלון לבד ואחי הגדול התקלח. לפתע הייתה נקישה בדלת, אני קראתי שפתוח, הדלת נפתחה והוא עמד שם. ולי נעתקה הנשימה.
לא התראינו שנתיים ואני מאז השתנתי מאוד, רזיתי המון והתייפתי. הוא שאל איפה אחי הגדול, אני עניתי שמתקלח. הוא מיד בא והתיישב לידי, דיבר, שאל התעניין לשלומי, המחשב הנייד היה עליי, הוא הרים אותו שם כרית של הספה ואמר לי שהוא לא רוצה שהרחם של הילדים שלו ייפגע. חייכתי.
מאז הוא היה בא כמעט כל סופ"ש, ואני הייתי מחכה רק לו..
עם הזמן התקרבנו, כשכולם ישבו בפנים אנחנו היינו בחוץ, דיברנו על הכל מהכל. הוא סיפר לי חוויות קשות מהצבא ואני הייתי מחזיקה לו את היד ומלטפת.
לאחר מכן הם כבר היו צריכים לצאת. כולם יצאו והוא נכנס כי "שכח" משהו. הוא התקרב אליי, חיבק אותי חזק אליו וביקש ממני נשיקה על השפתיים ואני כמובן שלא היססתי.
בפעם אחת הוא ואחי הגדול נעלמו לכולם מהעין, היינו בבית, הסתבר לי שהם דיברו עליי. כנראה שאח שלי התעצבן. הם יצאו מהבית והוא שלח לי הודעה שהוא תמיד ישמור עליי, שאני נסיכה אמיתית. אבל שזה מה שהוא..שומר שלי.
לא רציתי להבין, אבל מאז הוא ואח שלי התרחקו וכך גם אנחנו. מפה לשם הייתי שומעת עליו, שיש לו חברה, שאין לו חברה, שהוא יצא לפה שהוא היה שם..וזהו..
לאחר שנתיים, כשאני בת עשרים וקצת התחלתי ללמוד ולא היה לי איך להגיע ללימודים מהאיזור בו אני גרה, מפה לשם מצאתי טרמפ עם חבר שבמקרה הוא עובד איתו, ומאז הייתי נוסעת איתו כל בוקר ללימודים. הוא כל הזמן היה מחזר אחרי, רוצה שנצא, שנעשה או שרק אבוא לבקר אותו. לא העזתי, פחדתי. הייתי כולי תמימה, בת 20 וקצת ועודני בתולה.
הוצאתי רישיון ומאז נסעתי בעצמי ללימודים.
הייתי רואה אותו רק במסיבות והוא היה נצמד אליי, שומר עליי ולא עוזב. גם כשהייתה לו חברה. באחת הפעמים כשהכיר לי אחת מחברותיו היא סיפרה לי שהוא לא מפסיק לדבר עליי..
באיזשהו שלב באמת באתי אליו הבייתה, הוא עבר לגור לבד. ומאז הקשר הפך להיות יותר אינטימי ואני התאהבתי קשות. הייתי הולכת לישון שאני חושבת עליו וקמה בבוקר ועדיין חושבת עליו.
לא שכבנו.
הוא היה אומר לי מידי פעם שזה לא יצליח מה שקורה בנינו, שזה לא אפשרי, ומה נגיד לאח שלי. הוא התרחק ואני התרחקתי הכי רחוק שאני יכולה וטסתי לדרום אמריקה.
הכרתי שם מישהו אחר. אבל כשחזרתי אחרי תקופה ארוכה נזכרתי ששכחתי אצלו טבעת זהב שלי, הלכתי לקחת אותה. והאמת גם רציתי לראותו אותו, וגם שהוא יראה אותי. חזרתי רזה שזופה ויפה..רציתי שיראה..
ושוב התחיל קשר, ושכבתי איתו בפעם הראשונה, בגיל 23..
ושוב ידענו שזה לא יוביל לשום מקום. הוא פגע בי, אפשר לומר מאוד. אולי ניסה להרחיק אותי בגלל אחי, או בגלל שרצה, אבל עצם זה שהרחיק הרג אותי.
לאחר מכן היה לי חבר שנה וחצי. שנה שלא דיברתי איתו. לא ראיתי. לא כלום. ופתאום משום מקום הודעה ממנו, שהוא לא יכול בלעדיי, שאני הנסיכה שלו.
בסופו של דבר כשנפרדתי מחבר שלי, ששיקר לי על מספר דברים, מצאתי את עצמי מוצאת נחמה וחיזוק ממנו. הוא לקח אותי לאכול גלידה וניסה לעודד..
שוב היינו בקשר אינטימי בסוד. ידעתי שהוא גם עם עוד בנות, וזה הפריע לי, אבל רק רציתי את הקירבה אליו.
לאחר תקופה הכרתי מישהו מדהים, בנאדם איכותי, נשמה אמיתית. הוא מכיל אותי, הוא אוהב אותי ואני אותו. לפעמים בלילה אני מודה לה' על הרגע שהכניס אותו לחיי..
ושוב אחרי יותר מחצי שנה שאני עם החבר שלי אני שוב פוגשת בו, במסיבה עם חברות, לפני שיצאנו שתיתי, עירבבתי משקאות, הייתי בחלל. חגגנו שאנחנו סוף סוף יוצאות.
הוא ישר נצמד אליי, ואני לא אשקר התרגשתי לראות אותו, כל הערב הוא היה לידי, שמר על המשמר. ובסוף מצאתי את עצמי איתו המיטה..
כשקמתי בבוקר הוא אמר לי שהוא התחתן רק איתי, שהוא יבוא לחכות לי מתחת לבית, שהוא מתגעגע ורוצה להיות רק איתי. הלב שלי נקרע, התפוצץ לרסיסים. חייכתי בקטנה ולקחתי את הדברים שלי והלכתי משם. לא הפסקתי לבכות, רגשות אשם כלפי חברי הנוכחי הרגו אותי, ועדיין לא נותנים לי מנוח.
אני אוהבת את חבר שלי, מאוד. אני מרגישה שהיו לי איתו חיים טובים, שהוא יתמוך בי ויהיה לצידי תמיד.
אבל מצד שני הוא לא נותן לי מנוח, כל הרגשת הפספוס הזאת איתו, כל הרגש שצף..
מה לעשות??
לכבות את הרגש שיש לי ולהמשיך בדרכי? כאילו כלום לא קרה?
אבל מה עם חבר שלי??
אבל מה עם הרגש הזה שאני מרגישה כלפיו? ולמה שנים הוא לא עובר? ומה אם יש סיבה לזה שהוא תמיד חוזר?
צריכה עזרה..