איך מתמודדים עם חוסר אונים ותסכול על העולם?

היי לכם,
לא יודעת כל כך למה אני כותבת כי לא בטוחה עד כמה ניתן לתת עצה טובה במצב כזה ועד כמה מישהו יזדהה...

אני מתחילה יותר ויותר להבין שאני שונה מרוב האנושות. כמעט כל האנשים שאני מכירה והם בהחלט מדגם מייצג של האנושות, הם אנשים ממוצעים וכשאני אומרת ממוצעים הכוונה שהם די אנוכיים, יש יותר יש פחות, אגוצנטריים, שקרנים, צבועים, אם מוכנים לעזור זה רק עד רמה מסוימת וגם זה לא תמיד.

הבעיה שלי מתחילה שאני לא כמוהם וכתוצאה מכך יש כעס ומרמור על שזה העולם בו אני חיה. אני תמיד שמה את עצמי בנעליים של האחר, תמיד בודקת לבדוק אם אולי אני מגזימה, אם אולי אני דורשת (בסתר) יותר מדי, ואז אני שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה אם הייתי במקומם וזה נורא נהיר לי שאני לא הייתי נפגעת/כועסת/לוקחת אישית/מבינה שנאמרים כאן דברי טעם. אבל בני אדם זה יצור כל כך מעפן בעיני, שכל דבר שיאמר נגדו ממקום אמיתי ונכון, הוא ישר יתגונן ולפעמים גם יתקוף וזה מתסכל אותי, אוכל אותי מבפנים, מכלה כל חלקה טובה בתוכי. האמת היא שפשוט נמאס לי מאנשים, אני מפתחת בעיקר בשנה שנתיים האחרונות סלידה כלפיהם, לחלק מהם אפילו תיעוב. אני פשוט לא אוהבת את רוב האנושות.

ואם אתם חושבים שאני כועסת ועצבנית בגלל היחס שלהם אלי, אז ממש לא! מה שקשה לי במיוחד זה שלאותם אנשים לא אכפת, לא רגישים כלפי העוולות שנעשות בעולם ואלה עוולות שאין יותר גדולות מהן. קשה לי נפשית להתמודד מול אדישות וחוסר אכפתיות כאלה. אני מרגישה שאני נושאת את עוולות העולם על כתפי ועל כתפיהם של עוד אי אילו אנשים טובים שאני יודעת שקיימים אי שם. אבל הם כל כך מעטים ולצערי לא מכירה ממש כאלה למעט המשפחה שלי. מתסכל אותי ומרתיח אותי שלאנשים לא אכפת, שכל אחד חושב רק על החיים של עצמו ודואג רק לעצמו ואם אנשים היו יותר אכפתיים כלפי מה שקורה שם בחוץ אז המצב בעולם היה טוב יותר והחוסר צדק הזה שקורה כל יום בכל העולם היה מתמעט מאוד וזה מה שקשה לי, שאנשים הם רעים ולכן העוולות ממשיכות כי אם היו אכפתיים, המצב היה אחרת לגמרי. כי זה שהם אנוכיים לא כזה מפריע לי אלא כי בעקבות כך החלשים והמסכנים ממשיכים לסבול.

מישהו מזדהה עם מה שכתבתי? אני יודעת שאין הרבה שחשים כמוני כי כפי שכתבתי כשלאדם רע זה כי רע לו, לא כי יש רע בעולם וזה עושה לו רע או לפחות זה לא הנפח העיקרי של התחושות הרעות שלו.
אין לי איך לתקן את העולם כי אז היתה לי קצת תחושת שליטה וזה היה מקל עלי אבל זאת מחשבה לא מציאותית בעליל וגם אין לי כוח להתחיל לחשוב איך אני משנה את העולם, בטח לא כשאני רואה איפה אני חיה....

איך אפשר להפחית בתחושות האלה שלי כשאין לי יכולת לשנות את הסיבות שבגינן רע לי?