מצב נפשי מדרדר בעקבות חוסר הבנה ואכפיות של המערכת

לפני כשלושה חודשים התגייסתי לחיל איסוף קרבי בתור תצפיתנית, הייתה לי תקופה נורא קשה וקושי להסתגל לצבא ופחד מהתפקיד עצמו עד שיום אחד קיבלתי התקף חרדה. בסופו של דבר באמצע הקורס נפלתי מהתפקיד עקב החלטת קבן. היו לי יותר מ4 או 5 פגישות רצל הקבן שבו החליט להוציא אותי מהתפקיד על קשיי הסתגלות (במספר 41 זאת אומרת פסולת גדודים) בנוסף לכך הבטיח לי הקבן וגם הקבנית אשר ימליצו לי לשרת קרוב לבית עקב המצב הכלכלי שיש לי בבית .
עברתי לפלוגת ממתנים במשך כחודש ולא הייתה לי שום דאגה בגלל ההבטחה הזאת . אבל לאחר חודש שיבצו אותי בתור אפסנאית באותו הבסיס (בסיס סיירים הנמצא חצי שעה מאילת, אני גרה בירושלים ובאוטובוסים לוקח לי 6 שעות להגיע לבסיס) . לאחר השיבוץ שוב קיבלתי התקף חרדה אך לאף אחד לא היה לו אכפת, כל בעל דרגה מנער אחריות ונותן לי להתמודד עם ההתקף לבד ללא עזרה וללא מענה.
לאחר כמה ימים שוב פניתי אל הקבנית האישית שלי כשסיפרתי לה מה קרה היא נורא דאגה וכעסה שלמרות ההמלצה שלה לקרו לבית שיבצו אותי בבסיס הרחוק הזה. שוב כתבה מכתבים והמלצות ושלחה אותי לדרכי.
אתמול זימנו אותי לשיחה אצל קצין הלוגיסטיקה לראיון פתיחה , הקצין לא הסתכל לי בעיניים כשדיברתי , כשסיפרתי על המצב שלי בבית הוא צחק ודיבר תוך כדיי ולא נתן לי לדבר , כשהתחלתי לבכות ביקש ממני להפסיק מיד לבכות ואמר שבכי לא יעזור לי, והמלצה של קבן זו רק המלצה והוא זה שקובע ואני אשאר פה למרות הכל.
לאחר השיחה קיבלתי שוב התקף לאחר רבע שעה שאני לבד מסתובבת בבסיס בהתקפי בכי תפסה אותי משקית תש וניסתה להגיע אותי, רצו להכניס אותי דחוף לקבן ולטפל בי. כשתקשרו לקבן לברר מה העניין הסביר שלא קיבלתי שום המלצה לקרוב לבית ורק קשיי הסתגלות.
אני כבר שלושה חודשים שאני רק נלחמת. נלחמת בצבא ובמערכת במקום לשרת את המדינה שלי.
שלושה חודשים של דיכאון של בכי, ירידה במשקל, רצון לפגוע בעצמי כל סופש מחדש, הדבר שבר רת המשפחה שלי נפשית וגם הםצלא מצליחים לעזור לי
מרגישה שכל העולם נגדי ואין לי שום מענה ועזרה, וגם הקבן שהבטיח לי הבטחות מסתבר שהן היו לשווא.
אני זועקת לעזרה ולאף אחד לא אכפת .
כבר איבדתי אמון בכולם, ומרגישה אבודה.
בחיים לא היה ככה רע ..
אני מפחדת שאני אתחיל להרים ידיים ולוותר לעצמי.
ובהתקף חרדה הבא שיהיה לי אני פשוט אעשה לעצמי משהו שאני אתחרט עליו..