עשיתי הכל לא נכון ואיבדתי אותו. איך עוצרים את הדמעות?

הסיפור שלי דוחה. ושפל.
התנהגתי בצורה די דוחה ואני יודעת את זה. אני מתחרטת על זה עד היום וכנראה אמשיך להתחרט לנצח. אבל אהבתי אותו.
יש לי כמה בעיות. יש לי התקפי חרדה, דיכאונות חולפים, בעיות אמון וחרדת נטישה. כולן מאובחנות.
בקיצור, הייתי חלק מחבורה של שלושה ילדים. אני, הוא ועוד מישהו. היה בינינו איזה קטע וכולם אמרו, כולל ההורים שלנו שאנחנו חייבים לצאת, חייבים לתת לזה צ׳אנס, חייבים לא לוותר על משהו שיכול להיות נפלא. אחרי שנתיים הבנתי שאני מחבבת אותו. סיפרתי על זה לחברה שלי וביקשתי ממנה שתשמור על זה בסוד. היא התחילה לחבב אותו גם, שבוע אחריי, ותוך חודשיים הם התחילו לצאת. בערך ארבעה ימים אחרי התחיל ביני לבינו מין רומן כי הוא שאל אותי אם אני מחבבת אותו. הייתה לו חברה אבל היינו חברים הכי טובים וסיפרתי לו הכל והוא סיפר לי הכל והיינו מדברים כל הזמן, ולפעמים היינו מגיעים גם ל3rd base. כן, אני יודעת, יגיעו יפי הנפש שיגידו שהוא ניצל אותי ואת הרגשות שלי. אני לא מכחישה את זה. אני חושבת גם שבמקום מסויים גם אני ניצלתי אותו ותלחצי את תקוותי בשיטים כאלו כי רק רציתי לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי וזאת נראתה כמו הדרך הכי טובה בזמנו.
אחרי חודשיים הם נפרדו. שבוע אחר כך, עבר עליי יום קשה מאוד והייתי איתו ובשלב מסויים פשוט התחלתי לבכות. הוא פשוט חיבק אותי חזק בערך שעתיים, אמר שלעולם לא יעזוב ולעולם לא ישחרר ושהוא לא ייתן לי לבכות יותר לעולם ובסוף הוא שאל אותי אם זה בסדר שהוא ינשק אותי. בגלל שזה היה רק שבוע אחרי שהם נפרדו אמרתי לו לא ושאני מרגישה יותר טוב ושהוא יכול ללכת.
הם חזרו לעוד איזה חודש ונפרדו עוד פעם. לפני שהם חזרו, סיפרתי לה את זה ולמען האמת לא היה לא אכפת. היא אמרה שהוא לא התכוון לזה בקטע הזה ושבועיים אחר כך גם הוא אמר את זה. אבל כמו שכבר אמרתי, הם נפרדו. דרך הווטסאפ. כשהוא והידיד השני שלי היו אצלי. ושניהם ציירו ציור בשבילי על קאפה ענקית בהפתעה.
מהיום שבו הם נפרדו, הוא בא אליי לבד, הוא בא עם עוד אנשים, היינו מדברים יותר, תכננו ללכת למקומות, ישבנו מחובקים וראינו טלוויזיה, הגענו כמעט לסקס כמה פעמים, הוא הזמין אותי לשבת לידו בשיעור, הלווה לי סווטשירטים, דיבר בעיקר איתי בהפסקות, הכל. אלו היו השבועיים הכי טובים בחיים שלי.
ואז הייתה לי התמוטטות. רציתי לברוח לעשות קמפינג בצפון באיזה יער, שבוע-שבועיים, היו לי התקפי חרדה כמעט כל יום, הדיכאון שלי התפרץ, לא סמכתי יותר על אף אחד חוץ ממנו וחשבתי על כמה שכולם יעזבו אותי בשניה שהם יוכלו כי זה מה שמעסיק את המוח שלי רוב הזמן. בכיתי והוא ניסה לעזור ופשוט לא רציתי שום דבר חוץ מספייס. הוא נעלב ממני קצת. ובצדק אפילו. אבל בסיפור שלי כולם צודקים וכולם חארות.
בשבוע שאחר כך היה לנו ריב. הוא קרא לי בצחוק זונה או משהו ובשלב מסויים זה כבר נהיה אמת. אמרתי לו שסתם יש לו אגו גדול ושהוא בטוח שבנות רוצות אותו אבל חוץ ממני אף אחת לא מסתכלת עליו אפילו ושבשנייה שהוא מחליט משהו, הוא פשוט חוזר על המנטרה הזאת שוב ושוב במוח עד שהוא ישכנע את עצמו. אז הוא אמר לי שאותי כולם שנאו כל חיי, שאף אחד לא שם עליי ושלאף אחד לא יהיה אכפת אם אני אמות. הוא יודע יופי איך לפגוע בנקודות הרגישות שלי.
בכיתי כל יום השבוע. כל יום אנחנו חוזרים לדבר, רבים, אני בוכה, אני רוצה למות כבר ואז אנחנו בדממה עד הערב. היום זה כבר שבוע שזה ככה. ואני רק רוצה להגיד לו סליחה אבל הוא לא מקשיב לי יותר. אני לא רוצה יותר שיהיה לי אכפת ממנו. אני רוצה למצוא מישהו אחר שיקשיב לי ולמה שעובר עליי ולמה זה קורה.
אבל האמת היא, שאני רוצה להיות שמחה כמו שהייתי פעם. אני רק רוצה לעצור את הדמעות. אני רק רוצה אותו בחזרה. אף פעם לא יצאנו אבל כן היינו ביחד והוא היה האדם היחיד שבאמת הבין אותי. יש לי חברים מקסימים. שניהם יקשיבו לי שעות. אבל עדיין, הם עדיין לא יבינו מה עובר עליי והוא כן. הוא תמיד הבין מה אני צריכה. איך אני נהיית שמחה שוב?