לדבר עם אחותי על אי הקשר או לוותר?

רוצה לשמוע עצתכם. אני בת 50 וקצת ויש לי אחות שקטנה ממני בארבע שנים. לצערי, אין קשר טוב של אחיות אמיתיות עם אחותי. לבעלה של אחותי יש אחות גדולה, ואחותי מאד נקשרה אליה ובעצם הפכה אותה לאחותה. הן כל הזמן יחד, הילדים שלהם יחד, ממש גדלו כמו אחים, ואילו אני מרגישה מרוחקת. אנחנו כמעט לא נפגשים ובעצם רק בחג גדול - פסח או ראש השנה או באירועים גדולים כמו בר מצווה וחתונות. אחותי לא מתעניינת בי ובמשפחתי בכלל, ומתקשרת רק כשהיא צריכה ממני משהו. כשאני מתקשרת מעת לעת לדרוש בשלומה, היא כאילו מתפלאה שהתקשרתי, רק לשאול ולהתעניין, בלי שארצה ממנה משהו, אני שומעת את הפליאה בקולה, ולאחרונה פחות מתקשרת, אבל עדיין שומרת על קשר, כי כל פעם אני נפגעת. עם משפחת האחות של בעלה הם כל הזמן נפגשים, ותומכים אחד בשני, ולי אין שום תמיכה ממנה גם במצבים ממש קשים, כמו ניתוח שעברתי והיא אפילו לא באה לבקר אותי אחרי. מאז שהילדים היו קטנים, היא אף פעם לא הציעה שנבלה יחד, כי יש לה את המשפחה המועדפת עליה של בעלה, יחד הם מטיילים בארץ, נוסעים לחו"ל ומבלים בסופ"שים, כך שאנחנו "מוקצים" ואני טובה רק לייעץ, לעזור לטפל בדברים שהיא צריכה. אני סוג של מובן מאיליו שתמיד שם בשבילה ותמיד אעזור לה. זה כואב לי הרבה פעמים, וכל הזמן אני מבליגה, משחקת אותה שהכל טוב, מזמינה אלינו בחג גדול כולל את האחות ומשפחתה, כי אי אפשר בלי, אחרת אחותי לא תבוא. כשהם באים, אני רואה את הקשר הטוב בינם ובין ילדיהם, ואת המרחק בינינו, ובין הילדים שלי ושלה, למרות קרבת הגיל. וזה חורה לי.
סתם דוגמה היום ערב שבועות, האם יצרה קשר, האם שקלה שנבלה יחד בערב החג עם אימינו? לא, היא עם משפחת בעלה, ורק דאגה לסמס לי לדאוג לאימא, שתהיה איתנו.
לאחרונה זה מציק לי יותר, וממש בא לי לעשות איתה שיחה רצינית ולשפוך את אשר על לבי, אבל מצד שני אומרת לעצמי, להרפות, זה לא יעזור, זה יעכיר יותר את האווירה, זה עלול לפגוע באימי המבוגרת (אני חושבת שאחרי לכת אימי שתחיה בכלל עלול להנתק הקשר).
אחותי מאד חכמה ומלומדת וגם עוסקת בתחום טיפולי, אין מצב שהיא לא רואה מה קורה שנים, ולדעתי זו בחירה שלה, מודעת, ואם לא היינו משפחה בכלל אף פעם לא הייתה איתנו בקשר, בקיצור סוג של סנובית, שחושבת שהיא הכי טובה, ילדיה הכי מוצלחים, הכי חכמים, ואולי לא מתאים לה להיות איתנו, למרות שכשהיא צריכה ממני משהו, מייד אני שם בשבילה ועזרתי לה רבות בחיים, בלי לצפות לשום תמורה, כמו שאחות אמורה לעזור ולתמוך באחותה.
מה אתם אומרים? להמשיך כך בקשר הפרווה הזה או לפתוח ולדבר ולשפוך את הלב?