מרגישה שאמא שלי לא אוהבת אותי

אני יודעת שאני יכולה להשמע כפוית טובה, ושאני צריכה להודות שבכלל יש לי אמא..
ולהודות על הכל.. אבל אני לא יכולה. עברתי הרבה בחיים שלי, התמוטטויות עצבים,דיכאונות..הכל עברתי לבד. לא שיתפתי את אמא שלי. עברתי הכל לבד,בלי תרופות רק אני והראש שלי. כל היסודי התעללו בי בכיתה.. בחטיבה הכל היה טוב יותר, עד שכל החברות התחילו להתפזר ממני ונותרתי לבד.. וככה חגגתי את יום הולדת 13 שלי.. עכשיו הכל טוב.. יש לי חברות, לא יורדים עלי.. חוץ מהעובדה שאמא שלי.. לא אוהבת. אני אף פעם לא מספרת לה כלום כי היא תבקר אותי על כל דבר. אפילו בצורה פשוטה לספר על מה שאני וחברות שלי עשינו בהפסקה- היא תתחיל לבקר את זה. למה עשית את זה? למה עשית את זה? למה ככה? למה לא זה? דיי אמא ! אני באה לשתף אותך שלא תתני לי ביקורת !!!!! היא אף פעם לא תפרגן לי. לא תיתן נשיקה סתם ככה. סבתא שלי לא גרה איתנו.. אבל כשאני נוסעת אליה לחופשים .. היא יכולה סתם ככה, כשאני יושבת בסלון, לבוא ולתת לי חיבוק.. אבל כשאני באה לאמא שלי כדי לתת לה חיבוק.. סתם כי אני אוהבת אותה, היא ישר חושבת שאני רוצה ממנה משהו, או אומרת לי שאין סיבה לחיבוק והיא דוחה אותו. נשיקה.. אין על מה לדבר בכלל. תחילת שנה שעברה היא הייתה נותן לי נשיקה כשהייתי יוצאת מהבית לבית הספר בבוקר, השנה אפילו זה לא. אמא שלי עושה את רוב מטלות בבית.. ואני לא יודעת שיש מטלות בכלל.. מה זאת אומרת? היא עושה הכל ובאה ואומרת לי שאני עצלנית וש״מה הבעיה שלך לבוא ולשאול אם אני צריכה עזרה??״ אבל כשאני באה לשאול היא אומרת שהיא לא צריכה כלום, וכשסתם בא לי לעשות לה הפתעה נעימה.. ולדוגמא לשטוף רצפה.. היא תתחיל לבקר את העבודה שלי. לא שטפתי טוב, פה פספסתי.. אמא תפרגני קצת. באמת. אני יודעת שאני נשמעת כפוית טובה אבל אני מרגישה שאין לה אהבה גדולה כלפי. היא כועסת עלי על כלום. היא אוהבת לקחת פלאפון לשירותים.. טוב כולם אוהבים לא? אבל כשהיא לוקחת פלאפון לשירותים ויושבת שם שעתיים זה בסדר.. אבל כשאני לוקחת אותו ויושבת שם.. אולי 5 דקות? היא באה וצועקת עלי שאני מכורה לאייפון ושאני לא יכולה לעזוב אותו.. אמא תסתכלי על עצמך ! את עם האייפון שלך בכל מקום !
אני מרגישה בודדה.. כל מה שעברתי או עשיתי היה לבד.. כל הדיכאונות,הכל עברתי לבד. כשאני נזכרת ביסודי עולה לי זכרון אחד- פחדתי פחד מוות לחזור עם חולצה מלוכלכת מבית הספר. כי ידעתי שאמא שלי תצרח עלי כאילו רצחתי מישהו..במקרה הייתה לנו פעילות באיזה שבוע, ולכלכתי חולצה בלורד, בטעות.. עכשיו אני לא חוזרת הביתה כל יום מלוכלכת כי אני מפחדת מאמא שלי.. וכל הדרך הביתה פחדתי פחד מוות שתצרח עלי או תעניש אותי, לבסוף היה לי מזל שאבא שלי היה בבית ואמא שלי הייתה בחנות, הוא הרגיע אותי ואמר לאמא שלי שזה כלום. האם אינ פשוט כפוית טובה מידיי? או שבאמת משהו לא בסדר? כי אני מסתכלת על בנות אחרות והן חברות של אמא שלהן.. למה אצלי זה לא ככה?