אז מה עם זה פשוט מושלם מדיי בשביל להיות אמיתי?

באמת שאין לי מושג זה קורה רק לי הדברים האלה.
אני לא ילד רגיל ובטח ובטח שלא כמו כולם. באמת שזה לא בקטע של להתנשא או משהו, אבל עברתי כלכך כלכך הרבה דברים עד היום הזה שלפעמים אני שואל את עצמי אם יש עוד משהו בעולם שיכול להפתיע אותי. עברתי המון בילדות עם בעיות משפחתיות ואם זה לא מספיק אז לבסוף קרתה לי טראומה שאני לא מאחל לשונאים שלי.
כל זה גרם לי להיות חכם ברמה אחרת, באמת שאין מישהו שאני מדבר איתו ולא עוברת לי המחשבה הזאת בראש אני פשוט רמה אחת מעליו, שוב לא בקטע מתנשא. כאילו כל מי שאני מדבר איתו אני יכול לקרוא אותו, את ההבעות פנים שלו, את השפת גוף שלו, אם הוא משדר שעמום, לחץ, כעס, טינה או כל דבר אחר. אי אפשר לעבוד עליי בוא נגיד ככה. כל זה גרם לי להיות דיי מבודד מהחברה לשנה וחצי בערך, עד שלמדתי לחיות עם זה.
עם בנות לא היה לי קשר מכיתה ח' בערך סבבה? לפני שנתיים הכרתי איזה מישהי בקבוצת ווצאפ (שלא מהעיר שלי) ואפשר להגיד שדיי התאהבתי בבחורה, באמת שיחות טלפון של 4 שעות פלוס אל תוך הלילה, מלא דברים משותפים, מלא מחשבות וראיית עולם משותפת, ובסוף פשוט הגעתי למסקנה שזה היה מושלם מדיי, מושלם מדיי אם באמת היינו גרים באותו עיר והיינו ביחד כי היא הייתה פשוט קופי שלי. סבבה, עברו להם שנתיים.
לחבר טוב שלי נהייתה חברה. לא הכרתי אותה בהתחלה, אבל ככל שהוא סיפר לי עליה הבנתי שהיא מדהימה. התחלנו לצאת ביחד שלושתינו והרגשתי שוב את אותה הרגשה. את ההרגשה של ''פאק, היא בדיוק כמוני'' אבל כמובן שלא יכל לקרות מזה כלום כי היא היתה איתו, כל פעם שהינו יוצאים היינו דיי מדברים עם העיניים אני והיא. ככל שעבר הזמן הבנתי שהילדה הזאת פשוט מדימה וחבר שלי לא ראוי לדבר כזה. היה רב איתה על דברים כלך כלכך ילדותיים וטיפשים, הוא לא ראה את הפוטנציאל העצום שיש בדבר הזה. קרה והם נפרדו לפני שבוע בערך, יצאנו לשבת בפארק אני והיא איזה יום אחר כך, והיה מדהים, באמת. כל משפט שלה אני פשוט מסתכל עליה ולא מעכל שיש מישהי שדומה לי ככה. תמיד כאילו רואים אותי כאאוטסיידר כזה, מוזר, והיא בדיוק אבל בדיוק אותו דבר. כל משפט שלה אני קולט שהדבר הזה הופך אולי להיות הפספוס הכי גדול שהיה לי בשנים האחרונות. בפעם הראשונה שישבנו זה 3 שעות לתוך הלילה, 3 שעות שעברו בלי למצמץ. דברים שהיא בחיים לא אמרה לחבר שלי הזה, וגם אני לא אמרתי לאף אחד חוץ מלאחי התאום. באמת שיחת נפש. אני יושב ומסתכל עלייה וכלכך מתבאס שהיא בכלל לא באותו כמו ראש שלי. היא עדיין עסוקה בו. היא לא קולטת מה יש לה בדיוק מתחת לאף. כל משפט שני שלי איתה בערף זה ''וואי גם אני בדיוק ככה'' בלי להגזים או משהו, ככה זה. אני מרגיש שהיא פשוט החצי השני שלי, מה שהיה חסר לי כל השנים האלה. ילדה חכמה כלכך שפשוט מבינה מה היא רוצה מעצמה ומהחיים. היא גם ''מתנשאת'' כזאת כמוני, אוהבת להרעיף על עצמה מחמאות, שוב, בדיוק כמוני. היא דומה לי בקטע מטורף. אבל שוב, היא לא שמה לב לזה. מבחינתה אני ידיד ולא יותר מזה, אני רואה עליה את זה אני רואה על הדיבור שלה, על ההבעות פנים.אם היא הייתה משדרת לי שהיא בעניין בכלל לא הייתי פותח את האשכול הזה אבל היא לא. ישבנו אתמול שוב 3 שעות, וזה פשוט משתפר מרגע לרגע, אני מדבר איתה בווצאפ ביום יום. היא אמורה לעזוב עוד מעט ואני לא יודע אם להגיד לה מה שאני חושב או לא, זה אוכל אותי. אני רוצה להגיד לה את זה לפני שהיא עוזבת כי היא כל הזמן אומרת לי 'אינלי למה להשאר פה, אתה מדהים כאילו באמת אבל אתה חבר של האקס שלי'' המשפט הזה רוצח אותי מבפנים. מה חבר של האקס שלי?! אנחנו פאקינג דומים בכל דבר אפשרי. כל השיחות שלי איתה היא אומרת ''אני חברה שאם היא עם מישהו אז זה עד הסוף'' ''מה ביקשתי ממנו בסך הכל לדבר איתו שקשה לי ואני בוכה?'' או כל מיניי משפטים שאני אוכל את עצמי איך יש ילדה כזאת בעולם באמת. היא אומרת לי שהיא עברה מלא חרא בחיים, כל החברים שלה עבדו עליה ולא העריכו אותה. כאילו אני בא להציל אותה. אני האחד שלא יהיה לך איתו את הדברים האלה. אני מדמיין שאני כאילו מנופף לה והיא לא רואה. היי, אני פה. אני מה שאת מחפשת, אני הפספוס הכי גדול. ואוליי אני מתחיל לחשוב שזה הגורל שלי. אני בחיים לא נפתח לאנשים ככה ובטח ובטח שלא לבנות. אולי באמת כל פעם שאני אמצא מישהיי זה פשוט מושלם מדיי בשביל להיות מציאותי? אולי זה ישאר ככה? אני באמת חסר עצות. למה לא יכלתי להכיר אותה לפני? הסיכוי שיקרה בנינו באמת אפסי אפסי אפסי. זה לא יראה טוב מבחינת החברות שלה, זה לא יראה טוב בכללי שבחורה נפרדת ממישהו ועוברת ישר למישהו אחר. עצוב לי שזה הגיע למצב הזה, עדיף אוליי שלא הינו מכירים. לא יודע מתי פעם הבאה יקרה לי משהו כזה עם בחורה, אולי עוד שנתיים שוב? אולי בכלל לא? מתסכל כלכך.