לימודים, עבודה וזוגיות - מרגישה לא שייכת לקבוצת הגיל שלי

היי אסק פיפל,
תמיד הרגשתי שונה, אף פעם לא הצלחתי להתחבר עד הסוף לבני גילי בכל שלב בחיים שלי.
כשהייתי בת 9 ההורים שלי התגרשו, והמשמורת המשותפת הייתה עם יום אחד לטובת אבא שלי.
אחיות שלי הקטנות היו אז בנות 4 ושנתיים, כך שיצא שבבית של אבא שלי הפכתי למעין אמא קטנה: כביסות, בישולים, ניקיון וכו׳... זה לא היה ככה כי הכריחו אותי, אלא כי רציתי לעזור לאבא שלי, מרצון שלי לתת מעצמי כדי לעזור לאבא שלי בתקופת הגירושים. אבא שלי הוא אבא מדהים, הוא מעולם לא החסיר מאיתנו דבר ולא ידעתי אכזבה ממנו לעולם. אמא שלי הייתה שקועה בעצמה בתקופת הגירושין, מעין דיכאון, ואני הפכתי לאמא שניה של האחיות הקטנות שלי, שעם כל בעיה פנו אליי. כך שיצא שבמקום ללכת אל חברות ולשחק ולהנות כמו כל ילדה בת 9 נתתי את כולי למשפחה. אני לא אומר שהיו לי הרבה חברות כשהייתי קטנה, כי גם עברתי חרם בבית ספר היסודי.. אבל הייתה לי חברה אחת קרובה ועוד אחת שהייתה חברה שלי לפי מצב הרוח שלה.
עם הזמן החברות האלה הפכו לחברות הכי טובות שלי וגם התחלתי זוגיות עם חבר שלי שאנחנו ביחד קצת יותר משנתיים, וכשהתחלתי את הזוגיות עם החבר קצת הזנחתי את החברות הטובות כי הייתי עסוקה בלדאוג לאחיות שלי ולבית ולזוגיות הטריה, והפערים נפערו אף על פי שניסיתי כמה שיכולתי להקדיש להן את כל הזמן שיכולתי בין הלימודים, הבית והחבר. הן לא יכלו שניפגש כשאני יכולתי, ואני לא יכולתי כשהן יכלו, הן היו יוצאות למסיבות ומקומות בלי להזמין אותי ולהתייחס אליי, ובתוך השלישיית חברות הזאת הרגשתי אאוטסיידרית, לא קשורה. בסוף החלטתי לנתק איתן את הקשר במקום לסבול מהדכאונות ומהתסכול שעברתי.
חוץ מהן בחיים לא הצלחתי להיות בקשר עם עוד מישהי ולמצוא חברות אחרות כי אני פשוט מרגישה פערים גדולים מידי, כולן נראות לי ילדותיות או שטחיות ויותר קל לי להתחבר לבנים מאשר לבנות בכל אופן. חבר שלי הוא הטדם היחיד שאני הכי קשורה אליו ופתוחה איתו ואוהבת, אבל גם לו יש חיים בין לימודים ועבודה ואני, ואני עצמי גם צריכה מישהו. רני מרגישה נורא בודדה ביום יום. כל השנה האחרונה (כיתה יא) הייתי שקועה במבחנים ובגרויות ועבודה אז פחות הרגשתי את הבדידות אבל עכשיו בחופש הגדול אני מרגישה הבדידות הרבה יותר.. אני גם לא בנאדם שמתחבר בקלות לאנשים, וגם זה רק אם אני מקבלת אמון מלא בבנאדם...
מה אני יכולה לעשות?