בזוגיות כבר 4 וחצי שנים, אהבה יש, כבוד והבנה - אין

שלום לכולם

אקדים ואתנצל מראש אם אהיה קצת קטנוני, אני כותב כדי להתייעץ וללמוד.

אני בזוגיות כבר מעל ל-4 שנים, גרים ביחד כבר שנתיים.
בשנתיים האחרונות (בהן עברנו לגור ביחד), הזוגיות בירידה משמעותית.
אקדים ואומר שבת הזוג שלי מדהימה, יש לה לב רחב ואופי מדהים אך מאז שעברנו לגור יחד אנחנו כל הזמן רבים.

קצת עליי:
דיי עצמאי מגיל צעיר, די אקטיבי ומחושב (לפעמים אפילו יותר מדיי), נכון לרגע זה לומד לתואר ועובד בעבודה מכובדת כבר כמה שנים טובות, מכוון לתפקיד מסויים בקריירה.

קצת עליה:
פחות עצמאית, פחות מחושבת (בזבזנית לדעתי), די פסימית, עם אופי קצת עצלני/תלותי, נאיבית מאוד לחיוב ולשלילה, לא מעוניינת ללמוד, בעיקר בגלל שלא מאמינה שתצליח ומעדיפה עבודות קלות ללא רצון להתפתח, אין לה שאיפות מיוחדות לעתיד מלבד חתונה וילדים.

דיברנו על נושא הלימודים, יש מעט רצון ללמוד, שיתפה איתי מדוע לא מאמינה שתצליח, ניסיתי להרים, לעודד ולעזור, הלכתי איתה לייעוצי לימודים למיניהם אך זה לא עזר, השלמתי עם זה שאצטרך להיות המוביל / מפרנס הראשי בבית, להגיד שאני שלם עם זה? אני לא, אך אני לא חושב שזו סיבה לשלול את כל התכונות הטובות ולסיים קשר בגלל זה, לכל אחד יש את החסרונות שלו. גם לי לא חסר.

השנתיים האחרונות היו קשות מאוד עבורנו. שנינו בפעם הראשונה עברנו לגור עם בן / בת הזוג.
בשנה הראשונה, העבודה אצלי הייתה נורא לחוצה ואינטנסיבית, הלימודים היו קשים, היה חוסר ב"ביחד" בזוגיות, עבדתי עד מאוחר, למדתי עד מאוחר וראינו אחד את השני רק בלילות למס' שעות.
בשעות האלו שהיינו רואים אחד את השני, היינו רבים המון.
הריבים היו מטופשים ותמיד היה נראה לי מהצד, בשלב מסויים, שהיא זו שיוצרת את הריבים האלו כי הריבים, בעיקרם, היו על דברים קטנוניים.
ייתכן ואצטייר קצת כפרימיטיבי (למרות שאני לא), אך מהצד, ציפיתי מבת הזוג, שלא מעוניינת ללמוד/להתקדם וכד' שתגבה אותי במטלות הבית בזמנים לחוצים, שאני לומד ועובד ומנסה לפתח קריירה לטובת שנינו. האם הגישה שלי שגוייה?
אני משתדל להיות די אקטיבי בבית, במהלך השבוע ובעיקר בסופי שבוע, אני מנקה, מסדר ומארגן את הבית כמה שאוכל. ביום יום פחות יש לי זמן. (היא לעומתי, חוזרת הבייתה בסביבות 16:30 ושאר היום פנוי לה), היא מהצד שלה טוענת שאני לא מספיק פעיל בבית ושכל ההתנהלות בבית נופלת עליה ואני די מסכים עם האמירה למרות שאני מרגיש די כמוה כי אני גם לומד, וגם עושה את החלק שלי במטלות (קניות, נקיונות בעיקר בסופי שבוע וכד'), יש ימים שאני חוזר הבייתה בסביבות 22:00 (לימודי ערב) אבל אני גם יודע שיש תקופות כאלו, אם היא הייתה לומדת ועובדת קשה ואני לא, אני יודע שהייתי נותן לה את השקט שלה, בין אם ללמוד או לנוח ולא דוחק ומאיץ בה, עם כל הקושי.
היום זה מגיע למצב שאני לא מצליח ללמוד בבית, מרגיש שאין לי את השקט שלי, איך שאני מגיע הבייתה - טענות, תלונות וריבים ואני באמת לא מבין על מה.
אז אני לומד בעבודה, בזמנים פנויים וממש "גונב" את הזמן לשבת קצת וללמוד או לנוח.

והריבים? בעיקר מאבקי אגו מטופשים של מי עושה מה ומתי.
וכבוד? כבר מזמן לא נמצא בבית, התבטאויות נורא מגעילות בעיקר מהצד שלה, אני באמת משתדל לשמור על שפה סבירה ולא לרדת לפסים אישיים אך לפעמים אני חוטא כשרמת העצבים לא עוצרת בדרך למעלה. מודה.
יש שני נושאים עיקריים שאנחנו מתווכחים עליהם: מטלות הבית (שכבר תארתי למעלה) והפן הכלכלי.
אני טוען שהיא נורא בזבזנית, היא תמיד "בין עבודות" ועד היום לא מצאה משהו רציני, בכל מקום לא מסתדרת, בין אם זה עם האנשים או העבודה, נכנסה למינוס לא מזמן למרות שהתרעתי לה בעבר שאם היא תמשיך עם ההתנהלות הזו, זה מה שיקרה אך היא המשיכה בטענה ש"צריך לחיות והיא אוהבת אוכל מגוון", אוכל היה נזרק על בסיס שבועי, לי היה חבל על הכסף שאנחנו עובדים בשבילו כ"כ קשה. אני לא קמצן אך קשה לי לחיות בצורה בזבזנית ולא מחושבת, אנחנו סה"כ שני אנשים, היינו עושים קניות עבור משפחה שלמה. מסתכל אותי שעכשיו אני משלם (תרתי משמע) עבור הטעויות שלה.
והיא מצד שני, טוענת שאני לא מוציא אותה מספיק, ואני מסכים, חסר לי מאוד ה"ביחד" אך כשיש כל כך הרבה ריבים, אין חשק לעשות כלום וממשיכים ב"שגרה".

סקס בנינו כמעט ואין, לא שאין רצון, אלא עקב סיבה בריאותית אצלה והרבה עזרה והבנה מהצד שלי.
לאחרונה, לצערי, גם החוסר רצון ועניין נכנס לתמונה, משני הצדדים, בכל המישורים.

לסיכום, שורר תסכול רב בקשר הזה,
מצד אחד, אני מרגיש שאני נותן ומקריב בשביל הקשר, בין אם בפן המעשי או רגשי,
מצד שני, היא טוענת שאני לא עושה כלום בבית וזה נורא מפריע לה, טוענת שהכל נופל עליה וכמובן שלדעתי היא לא מכירה את עולם התעסוקה / לימודים ולכן מסיקה שאני לא משקיע מספיק. בקיצור, ברור שאין בנינו הסכמה.

ועם כל מה שנכתב (הרי תמיד מציירים את התכונות שמפריעות לנו באחר, בטוח שהייתם קוראים שלל תכונות לא טובות אצלי אם היא הייתה כותבת כאן), היא באמת אדם טוב! יפיפיה, מבפנים ובחוץ. ברגעים הטובים שלנו, ממש כיף לי, היא מצחיקה אותי, אנחנו ב"אותו הראש" ויודע שעם קצת פחות עצבים וקצת יותר הבנה הדדית, העניינים יכולים להסתדר אך תמיד כשישבנו לדבר על זה, אני מרגיש אטימות מהצד שלה ועקשנות לא מוסברת, ובעיקר, לבד במערכה. אני תוהה לפעמים האם עצם העובדה שאני אוהב אותה גורמת לי להיות עיוור ואולי היא לא כמו שאני מצייר אותה, עם כל הכאב.

אשמח לדעת מה הייתם עושים במקומי? ייעוץ זוגי? (זה עוזר?) נפרדים?

תודה מראש לעוזרים.