גרוע בהכל. חסר כישרון באופן מחריד. כאב נפשי שמגיע לנקודת שבירה ואיבוד הדעת...

היי, הפוסט הולך להיות ארוך... פעם ראשונה ואולי אחרונה שאני אכתוב פה.. זהו פוסט פריקה ולא לייעוץ כי אני באמת לא מאמין שיש מה לעשות עם תכונות האופי שלי..
הביטחון העצמי שלי בשפל. ממש ברמה קלינית. ברמה שאני מתבייש להגיד לנהג אוטובוס שהוא טעה בעודף, פשוט שותק וממשיך. ברמה שכשנכנסתי לחנות נעליים קניתי זוג שלא לטעמי, רק כי המוכרת המליצה ולא היה נעים להגיד לא. ברמות כאלה.
ראשית, חשוב לי לציין שאני מגיע מבית מבוסס כלכלית והורים תומכים ואוהבים ברמה יוצאת מגדר הרגיל. אני מודה על כך יום יום ויודע שזה אינו מובן מאליו. אז ניתן לשלול אירוע טראומטי שקשור למשפחה.
‌הכל התחיל בכיתה ח'. אני ואחד החברים שלי אהבנו להקניט מדי פעם אחד את השני בצחוק. באחת הפעמים הוא זרק לעברי עוד הקנטה שלכאורה נשמעת סתמית ורגילה אצלנו, אבל בדיעבד מסתבר ששינתה לי את החיים, לא פחות. הוא אמר משהו כמו " שתוק יאפס, תגיד לי דבר אחד שאתה טוב בו, משהו אחד שאתה מיוחד בו, כישרון אחד שיש לך". חייכתי מיד והחזרתי בהקנטה, אבל דבריו חלחלו לתוכי והצליחו לפגוע בנקודה הכי רגישה אצלי, שהעדפתי להדחיק עד אז - אני פשוט לא טוב בכלום. מאותו רגע התחלתי לחפש את עצמי, בניסיון לגלות את הכישרון שלי. הרי לא יכול להיות שאין לי כישרון. לכל אחד חייב להיות. פשוט צריך לגלות מהו. חשבתי כל הלילה במה אני יכול להיות טוב.
בכדורגל, מפרפרים אותי. כדורסל, אני נמוך ורזה שמעדיף לברוח שלא ימסרו לו את הכדור כי הוא לא יודע מה לעשות איתו. לצייר - חחח. לרקוד - אפילו באירועים אני נמנע כי אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. לשיר - רחוק ממני. ללמוד משהו - לא העיפרון המחודד בקלמר. כושר גופני - ממוצע מינוס. מטווחים - עקום פיצוצים. כישרון טכני כלשהו - הכי גרוע בזה. פשוט כל דבר שאני נוגע בו נהרס. אבל עדיין לא ויתרתי, חייב להיות לי כישרון במשהו! הייתי חייב למצוא תחביב אחד שאהיה טוב בו לפחות במעט. לקחתי שיעורי נגינה על גיטרה. אחרי כמה שיעורים המורה הראה סימני התייאשות, אין לי את זה בידיים.
בתחום הזוגיות והאהבה, גם שם המצב לא מזהיר. כמו שהזכרתי לעיל, הביטחון שלי ברצפה. אין סיכוי שאשאל מישהי מה השעה או האם האוטובוס עבר. אז להתחיל? ..
אבל בכל זאת בחרתי להתמקד בתחום הזה. אולי האהבה תביא לביטחון. אולי משם תבוא הישועה. נרשמתי ללא מעט אתרי היכרויות ישראליים. החל מטינדר וכלה בשליש גן עדן של הדתיים. אינספור שיחות התחילו מצויין, באווירה טובה ורצון הדדי להתקדם. עד ששלחתי תמונה לבקשתן. כאן לרוב הסתיימה ההיכרות.
כן, מסתבר שאני גם לא נראה טוב.
לא מעט שנים חלפו מאז כיתה ח'. הספקתי לסיים תיכון, להתגייס וכעת אני לקראת שחרור. בתקופת הצבא תחושת האפסיות רק העצימה. כל השירות טחנתי, התנדבתי בלי סוף, סגרתי שבתות בשביל אחרים ושתקתי. אבל כשהגיע השעה לצאת לקורס מכים, כמעט כל המחלקה יצאה, כולל חיילים שלא נקפו אצבע ורק התחפשנו וברחו ממטלות, חוץ ממני. המ"פ אמר שאני "לא הוכחתי את עצמי מספיק". תסכול.
קראתי כמה ספרים אודות ביטחון עצמי והצלחה, ללא תועלת.
אין לי את המרפקים והקול כדי להתמודד בעולם הזה, בו כל אחד אוכל את השני. אני פוחד מהצל של עצמי. אני לא יודע להיות רע, לא יודע להרים את הקול, לא יודע לדרוש את המגיע לי.
אני מסתכל על כל המעגל החברתי שלי וממש בוחן אחד אחד. אין אחד שלא מצאתי אצלו כשרון אחד ייחודי לפחות. כל אחד טוב במשהו. שנים של חיפוש עצמי לא הולידו דבר.
אני על סף ייאוש וויתור לעצמי. אני פשוט כישלון. בראייה לטווח הרחוק, את עצמי אני לא מצליח לנהל, אז איך אצליח לגדל ילד? לנהל משפחה ולהגן עליה בתור ראש המשפחה, אם אני פוחד להתעמת עם אנשים כשאדרש? איך אצליח למצוא מישהי בכלל?
הייאוש גובר ועוד מעט אצא לעולם הגדול. החשש מהעולם שמחוץ לצהל נותן את אותותיו בכל יום שהשחרור קרב. מאיפה להתחיל? הזמן טס ואני חייב להתחיל כבר להתחיל למצוא כיוון לחיים. כי תחביב אין לי. וכישרון... מה ללמוד? במה לעבוד? איך אצבור ביטחון בגיל 21 כדי לצאת ממשבר הנעורים הזה שעדיין לא עבר? וכנראה רק יתעצם...
אז בנסיון נואש אחרון אשאל שאלה פרקטית. מישהו מכיר ספר מחולל קסמים כלשהו שאולי עדיין לא נחשפתי אליו, שיעלה במעט את הביטחון העצמי במעט? או שחש את תחושותיי ויודע איך לצאת מזה?... תודה.