בבי"ס קראו לי ״מלשן״. לשתף את בת הזוג שלי בעבר שלי?

שלום לכולם,
בת הזוג שלי קטנה ממנ בשנתיים,
אנחנו שנה וחצי ביחד, מאוד אוהבים.
אתחיל ואומר שהזוגיות שלנו ידעה המון סיטואציות, אבל מאוזנת וטובה.
בת הזוג שלי סיימה לא מזמן תיכון, היא לפני גיוס.
אני עובד במקום מאוד נחשק, בתפקיד טוב וגם אפשר להגיד שאני מרוויח טוב.
מבחינה חברתית היא בטופ, היא מאוד פופולרארית בקרב השכבה שלה בתיכון, יש לה המון חברים והיא יצרה המון המון קשרים עם אנשים.
אין פה שום דבר שקשור למשהו עם אחר, אני באמת סומך עליה ומכיר את החברים שלה ואין פה משהו מעבר לידידות, וגם זו לא מתרת השאלה שלי לכן תחסכו תגובות שקשורות לבגידה או קשר עם אחר.
בכל אופן, היא לא מעידה על עצמה כפופולארית, אבל אני יכול להעיד על סמך כמות החברים שלה, המון קבוצות ווצאפ עם חברים.
בכל אופן המצב אצלי שונה ואני אסביר.
לפני בערך חודש וחצי בת הזוג שלי אמרה לי שהיא מרחמת מאוד על תלמידים שעשו עליהם חרם, וכמה שהם מסכנים. כמובן שהסכמתי איתה.
אני סובל מהפרעות קשר וריכוז מאוד קשות, אמנם זה מטופל ואני נוטל מידי יום ריטלין, והתחלתי לקחת בכיתה ג בערך, אבל מלבד הבעיות בלימודים לפעמים ההפרעות האלה גורמות גם לבעיות חברתיות, אז אפשר להגיד שהיה לי קשה מבחינה חברתית ביסודי,
הבעיה היתה שלא הצלחתי להבין ״קודים חברתיים״ שבעצם הם המפתח להשתלבות בחברה.
לקראת סוף היסודי באמת שהמצב השתנה, היו לי המון חברים, והיה לי טוב.

כשהגעתי לחתיבת הביניים כמובן שהיה את הפיצול, לא שובצתי עם אף חבר בכיתה, אבל היה אחד שהכרתי טיפה והתחברנו מלת ברירה והפכנו לחברים טובים, ובהפסקות נפגשתי וביליתי עם חבריי מהיסודי.

עכשיו מתחילה הבעיה. אני זוכר פחות או יותר את ההתחלה שלה, לקראת אמצע כיתה ז׳ בית הספר החליט להעביר לתלמידים תכנים בנושא מניעת שימוש בסמים ובשיעור חינוך(השיעור עם מחנך הכיתה) המורה שאלה אותנו אםאחד מההורים שלנו הוא שופט או שוטר או רופא, במטרה שיעבירו הרצאה בנושא ההשלכות של שימוש בסמים בקרב בני נוער.
ואני הייתי תמים, ישר נידבתי את אבא שלי, שבמקצועו הוא שוטר. לא ידעתי את מימדי הנזק שזה יגרום.
אבא שלי הגיע שבוע לאחר מכן, עם מדי המשטרה שלו, ונכנס לכל כיתה כדי לעשות הרצאה בנושא סמים.
אני אחרוג מעקרונותיי רק למטרת הפוסט הזה ואגיד שבחטיבת הביניים, בכל כיתה יש ערסים, תלמידים באמצע שהם בין ערסים לכאלה שבסדר, והתלמידים שהם בסדר.
מאותו היום שאבי הגיע לבית הספר, כל הערסים של כל הכיתות הקניטו אותי, קיללו אותח, קראו לי ״מלשן״ ״בן של שוטר״, זה הגיע לאלימות פיזית והיו מחלקים לי כאפות במסדרונות, לא אכנס יותר מידי לפרטים כי זאת לא מטרת הפוסט הזה,
רק אגיד שהיה עלי חרם במשך שנתיים וחצי(מאמצע כיתה ז׳ עד סוף כיתה ט׳), וזה השפיע עלי מבחינה חברתית,
אין לי יותר מידי חברים, נשארו לי קומץ של חברים מהתיכון שבעייתי להיפגש איתם כי רובם ביחידות מובחרות או לוחמים שיוצאים בין פעם אחת שפעמיים בחודש הביתה ומהצבא לא נשארו לי חברים כי שוחררתי אחרי חצי שנה בגלל בעיה בריאותית(לא נפשי אלא בריאותי).

לבת זוגתי מנגד יש המון חברים כמו שכבר כתבתי,
תמיד יהיו לה חברות לצאת איתן, המון מפגשים חברתיים, המון זכרונות.

לפעמים קורה ש״משעמם לי״ והיא עסוקה ולא יכולה להיפגש, ואז היא אומרת לי
״אולי תיפגש עם חברים? למה אתה לא נפגש איתם יותר?״ ואני יודע את התשובה לשאלות שלה, אבל אני אף פעם לא נכנסתי איתה לזה.
אני נפגש עם חברים בהזדמנות שמתאפשר להם, כאמור לוחמים שלא רואים בית, כמובן אציין שאני מעסיק את עצמי לרוב והתדירות שאני ובת זוגתי נפגשים היא לא כל יום כיאני מאמין שזה לא בריא והיא מסכימה איתי.

מאז שבת זוגתי העלתה את הנושא של חרם על תלמידים אני חושב על זה יותר ויותר, ושבוע שעבר שאלתי אותה מה היה המצב החברתי שלה בחתיבת הביניים ובתיכון.
האמת פחדתי אם היא תשאל בחזרה מה היה המצב שלי, אבל היא לא שאלה, אז לא המשכנו לדבר.

לכן אני מתייעץ, האם שווה לשתף אותה במצב החברתי שלי פעם? או שעלי לשמור את זה לעצמי?
זה כן משהו שהשפיע עלי עד היום בגלל כמות החברים המצומצמת שלי, אבל זה לא משהו שמכה בי מבחינה נפשית או גורם לדכאונות ודברים בסגנון, בסך הכל מידי פעם מחשבה על העבר ולא יותר מזה.

תודה לעוזרים