מצב נפשי גרוע ממש אני לא מתמודד עוד. כמה פעמים אני יכול עוד לשמוע "אתה הומו?"

אני כבר בן 16 וחודש ואני מרגיש שאני לא יכול להתמודד יותר, מכל כך הרבה סיבות..
זאת הולכת להיות פריקה של שנה על דברים שלא דיברתי עם אף אחד, וזה הולך להיות ממש ארוך, סורי..

אז מה שבערך הכי פחות קריטי אבל עדיין מציק לי, זה שלכל החברים שלי כבר היו חברות והם כבר התנשקו וחלקם אפילו כבר מעבר, אבל אני בחיים לא התנשקתי ויותר מזה אף פעם לא הייתה לי חברה.. שום דבר..
אני ממש ממש פוחד שזה לא יבוא אף פעם..
כאילו זה כבר הגיע למצב שממש יורדים עליי.
ובתכלס אני בטוח שהמראה הוא לא הבעיה כי כל מי שרואה אותי דואג להגיד לי שאני נראה טוב. כבר לא פעם ולא פעמיים הציעו לי דוגמנות, שזה משהו שאני אולי אשקול אחרי הבגרויות.
הבעיה היא בהתנהגות.
לא באופי, מבחינת אופי אני זה הילד שכולם מדברים איתו ומספרים לו הכל וזה..
הכוונה שלי היא בהתנהגות אני ממש, ממש, ממש לא גברי, אני אפילו נשי.
וזה לא נשי מבחינת הסטריאוטיפ, שאני פחדן ואם יכנס למשל ג'וק לחדר אני אצרח ואעלה על כיסא וכל זה, כי זה ממש לא אני..
ההפך אני לא נגעל, בכלל, משום דבר, ואני גם יודע על עצמי שאני לא פחדן, אפילו לא טיפה.
אני נשי מבחינת הסגנון דיבור, ההליכה, דברים כאלה..
אפילו מבחינת חברים, כל החברים הכי טובים שלי, הן חברות.. אם מישהו יבוא ויגיד לי לספור את 10 החברים הכי טובים שלי כולן יהיו בנות.. יש לי חברים בנים אבל זה לא יותר משלום שלום ולצחוק טיפה ביחד כשאנחנו נפגשים.

וזה לא היה ככה לפני שנה. לפני שנה עדיין היו לי טיפה יותר חברות מחברים, אבל עדיין היו לי חברים, בנים, שכן היו חברים ממש ממש טובים שלי. חברים של שיחות נפש ארוכות. אבל זה נגמר כשלפני שנה היה לי "חבר הכי טוב", אחד כזה שהייתי איתו 247, אבל ניתקתי איתו קשר כשגיליתי שכל מה שהייתי מדבר איתו ומספר לו הוא היה מעביר הלאה. עוד לפני זה הוא היה מתנהג אליי כמו אל זבל. כשהיה נוח לו אני החבר הכי טוב וכשלא אז לא. אז באיזשהו שלב ממש נמאס לי ואמרתי לו שנגמר הסיפור. אבל מה שהוא עשה זה ישר ללכת לכל החברים (אלו היו חברים משותפים באותה תקופה) ולהוציא אותי כילד חרא ולהמציא ולאמר עליי דברים נוראיים ממש. אבל תודה לאל שאף אחד לא הקשיב לו והיום כולם ניתקו ממנו קשר..
בקיצור אחרי שהפסקנו לדבר (זה קרה ישר בתחילת כיתה י') הגיעו ילדים חדשים לבית ספר, עלינו לחטיבה עליונה, חולקנו לכמה כיתות, ויצא שאני בכיתה לבד, כשכל שאר החברים שלי, הבנים, יצאו בכיתה אחרת, ביחד, שזה משהו שממש לא הוסיף לי. בכלל כל הלחץ הזה של החטיבה העליונה.
בכל מקרה בגלל הפירוק לכיתות ועצם העובדה שאני בכיתה שכל הזמן אני מרגיש בה הכי לבד בעולם, והם בכיתה אחת, והם נשארו מעין "חבורה" כזאת של כל החברים הבנים ואני פשוט נדחקתי הצידה, התרחקתי ממש מכל חבר בן שהיה לי עד כדי מצב שחברים שהייתי יושב איתם לשחנשים של שעות ארוכות הפכו לחברים של שלום שלום. ואז נוצר המצב שיש לי רק חברות..
אבל בכללי אני אחד כזה שהרבה יותר קל לו עם בנות, יש לי חיבור אוטומטי כזה איתן.
הקטע הוא שהן תמיד אבל תמיד יקחו אותי בתור ידיד הכי טוב, כי אני הידיד הכי טוב של כולן,
וגם זאת בעיה בפני עצמה, כי הבנות תמיד רבות בינן לבין עצמן וכשיוצא ששתיים לא מדברות, אני תמיד אהיה אפישהו באמצע כי מצד אחד אני הכי טוב שלה ומצד שני אני גם הכי טוב שלה, ואז לאט לאט גוררים אותי לריבים כאלה (וזה דבר שקורה כל הזמן).

ובנוסף לכל זה אני גם חושב שאני בי.. כרגע, אני נמשך גם לנשים וגם לגברים, רק שאני ממש בתוך הארון. אני לא רואה את עצמי יוצא מהארון בשום מצב, בגלל התגובות של החברים והמשפחה. אני כמעט בטוח שלא יקבלו אותי בשום צורה.
וגם אם כן אני ממש פוחד שזה יערער לי קשרים עם אנשים, ועוד יותר עם משפחה.
וגם העקיצות של כולם לא עוזרות לי בכלל.
כאילו כמה פעמים אני יכול עוד לשמוע "אתה הומו?" "למה אתה ככה, קרה משהו?"..
אחרי כל זה נכנסתי למין תקופה של דיכאון.. תקופה שהייתי שוכב במיטה, לא קם לבית ספר, שומע שירים ובוכה כל היום.
בגלל זה גם הציונים שלי נפגעו. מציון ממוצע של 91 ירדתי לממוצע של 65.

בקיצור אני ממש ממש מודה למי שקרא את כל זה..