מרגישה מתה מבפנים, רוצה למות רק בגלל שאני לא יודעת איך לצאת מזה

היי קוראים לי מעיין ואני חיילת בת 19...
קודם כל מציינת שזה יותר פריקה ופחות לצורך קבלת עצות...
אתחיל ואומר שאני בן אדם עצוב, ממורמר, שלילי, פסימי ולא כי קרה לי משהו, אלא כי אני פשוט כזאת. ככה תמיד הייתי אבל עם השנים זה משהו שמחמיר...
פשוט תמיד רע לי, לא יודעת למה...פשוט אני אף פעם לא שמחה. אף פעם לא הייתי מאושרת..
זה משהו שגם אנשים מבחוץ רואים..אנשים שאני מכירה אומרים לי שאני ילדה דכאונית..המפקדים שלי אומרים לי שאני תמיד נראת מתה מבפנים. (במילים אחרות כמובן).
לאט לאט אני מאבדת את חוש ההומור, אני קמה בבוקר הולכת לבסיס ומרגישה שפשוט אין לי כוח לכלום. אין לי כוח לדבר עם אנשים אין לי כוח לצחוק אין לי כוח לשמוח...
אין לי חשק מיני אפילו...פשוט מתה מבפנים. אין נפש. יש רק אדם וזהו.
אני באה הביתה כל הזמן עצבנית כל הזמן מדוכאת..נכנסת למקלחת מתחילה לחשוב על החיים שלי ובוכה..עד שאני הולכת לישון ומתחילה יום חדש.
אני בזוגיות עם פרטנר שאני בכלל לא אוהבת, איתו רק מתוך הרגל. אין לי אף פעם חשק לשכב איתו. אין לי חשק לשכב עם אף אחד...ואני כל הזמן מוציאה עליו את העצבים ופוגעת בו סתם..סתם כי אני ממורמרת ועצבנית והוא רק הקורבן שמוכן לסבול אותי..אין לי מושג איך אבל שיהיה..
הצבא לא אשם בדכאון שלי..הוא התחשב בבעיות שלי והעביר אותי לבסיס פתוח כשהיה לי רע בבסיס הקודם.
אמנם אין לי ממש חברים בבסיס החדש ואני מרגישה די בודדה אבל זה הרבה באשמתי...אני פשוט נכה חברתית וזה מה שקורה.
אני מרגישה לא שלמה עם עצמי...מרגישה חסרת יכולות, רישיון לא הצלחתי להוציא..לא אוהבת את איך שאני נראת...לא יודעת להנות מהחיים. לא מצליחה ללכת למסיבה ובאמת להנות כמו שבחורה צעירה אמורה להנות...לא מצליחה למצוא עבודה..מרגישה שחוץ מהמחויבות שיש לי לצבא אין לי עוד שום דבר בחיים...חברים גם כבר אין לי ממש. החברים מהתיכון נעלמו כל אחד לדרכו ובצבא לא מתחברת לאף אחד..
בקיצור אני לא מצליחה לצאת ממעגל הדכאון הזה. מרגישה שתמיד החיים שלי יהיו חרא רק בגלל האופי הדפוק שלי...אני מרגישה שאני רוצה למות לא בגלל שקרה לי משהו, אלא סתם כי אני שונאת את עצמי ומרגישה שהדכאון שלי בחיים לא יעבור ולא ישתנה לעולם..שתמיד בכל גיל ובכל שגרה יהיה לי רע ותמיד אני אהיה מתה ורקובה מבפנים...עד לרמה שבא לי כבר להיות מתה גם מבחוץ...מרגישה שאין לי למה להמשיך לחיות יותר..וזהו תודה לכל מי שהקדיש 2 דקות מהחיים שלו בשביל לקרוא תשטות הזאת...